CAMSTUDIO – תוכנה לצילום המסך בוידיאו

תגיות

, , , ,

01

מדריך צילום מסך בוידיאו מאת: יקיר אביב
28/04/2014

הקדמה

CAMSTUDIO היא תוכנה פשוטה ויעילה לצילום מסך בוידיאו באיכות HD.
זאת תוכנת קוד פתוח, מה שאומר שהיא:

א) חינמית..
ב) שימושית.
ג) נקיה מוירוסים, רוגלות או סוסים טרויאנים.

הורדה והתקנה

עמוד הבית CAMSTUDIO

עמוד הבית CAMSTUDIO

על-מנת להוריד את התוכנה למחשב ניכנס לאתר הבית:
http://camstudio.org/

כדאי שנקרא קצת על התוכנה, כדי להכיר אותה באופן כללי (מה שרובנו כמובן לא נעשה, כי אנחנו ישראלים עם פתיל קצר) – ואז נגלול למטה, לאייקון ההורדה בצבע ירוק, ונקליק עליו.

הורדת התוכנה מעמוד הבית

הורדת התוכנה מעמוד הבית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האתר יוריד למחשב שלנו קובץ התקנה בשם CamStudio_Setup.

ניגש אל הקובץ בתיקיית אליה הורדנו אותו במחשב שלנו.

תוכנת ההתקנה במחשב שלנו

תוכנת ההתקנה במחשב שלנו

 

 

 

 

 

 

ברגע שנקליק פעמיים על הקובץ תיפתח חלונית ההתקנה.

05

 

 

 

 

 

 

 

נקליק RUN ותהליך ההתקנה יתחיל.

נלחץ next בכל פעם שהתוכנה תבקש מאיתנו לעבור לשלב הבא, והכי חשוב: נאפשר לה למקם אייקון הפעלה על שולחן העבודה (דסקטופ) – וגם בסרגל הכלים בתחתית המסך.

אחרי שהתקנו את התוכנה נוכל להקליק על האייקון בשולחן העבודה והתוכנית תיפתח.

הגדרות

שורת ההגדרות

שורת ההגדרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

REGION

 

צילום מסך מלא

צילום מסך מלא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגדרה זו קובעת את השטח המצולם.
יש אפשרות לצלם רק קטע במסך, או את המסך כולו.
בדרך-כלל נסמן FULL SCREEN – צילום המסך כולו.

OPTIONS

08

 

 

 

 

 

 

 

 

VIDEO OPTIONS

כאן נקבע את איכות הצילום.
במסך מוגדרות מספר ברירות מחדל.
תחילה נבטל את ברירות החדל – נרד למשבצת הקרויה auto adjust – המסומנת ב- וי – ונמחק אותו. .
נבחין שמשבצות ברירות המחדל כעת מוארות.

COMPRESSOR

video options > compressor

video options > compressor

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נבחר בשורה התחתונה:
vp62 heightened sharpness profile

 

video options

video options

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

quality

איכות התמונה.

נגרור את הלחצן ימינה עד לקצה (100).

KEY FRAME
set key frame every … frames.

מה זה key frame?
בסרט פילם של קולנוע יש כידוע 24 פריימים לשניה, כאשר כל פריים מכיל תמונה מלאה, שונה במקצת מחברתה. בוידיאו דיגיטלי, לעומת זאת, המידע המלא נמצא רק על פריימים מסויימים, שכל אחד מהם נקרא key frame ומכיל את כל הפיקסלים של הסצנה. הפריימים שבאים אחריו מכילים מידע רק ביחס לשינוי מאותו פריים. ברור שככל שמספר ה- key frames גדול יותר, כך איכות התמונה טובה יותר. במקרה שלנו, במקום המספר 100 הרשום כברירת מחדל, (ומשמעו שלאחר כל 100 פריימים יופיע key frame אחד) נרשום 30, כלומר שעל כל 30 פריימים יופיע key frame.

CAPTURE FRAME
capture frames every … milliseconds

נשנה את המספר מ-50 ל-20.
בכך בעצם נגדיל את מספר הפריימים שיצולמו בכל שניה.
PLAYBACK RATE

נגדיל את המספר ל- 50, .

לסיום נלחץ OK לאישור את השינויים.

CURSOR OPTIONS

11

 

 

 

 

 

 

 

 

בסעיף זה נגדיר האם ברצוננו שהסרטון יראה את תנועות הסמן על המסך, או לא.
בדרך-כלל, בסרטוני הדרכה – tutorials – יש חשיבות לתנועות הסמן שנעשות ע"י העכבר, ובמקרה זה נציין שברצוננו להראות את תנועות הסמן.

הגדרות הסמן

הגדרות הסמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הואיל והסמן קטן – ניתן להדגיש אותו בעזרת עיגול צבעוני המקיף אותו ומלווה את תנועותיו. לצורך כך יש לסמן use cursor from file – ובשורות התחתונות להגדיר את צבע העיגול (מומלץ לבחור בצבע צהוב) וכן את גודלו..

AUDIO OPTIONS

12

 

 

 

 

 

 

 

 

3 אפשרויות:

א) הקלטה ללא סאונד.
ב) הקלטת סאונד ממיקרופון חיצוני (record audio from microphone).
ג) הקלטת סאונד מהמחשב (record audio from speakers).

נסמן את האפשרות המתאימה לנו.

הקלטה

לתחילת הקלטה נקיש על הכפתור האדום העגול.

תחילת הקלטה

תחילת הקלטה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיום הקלטה נקיש על הריבוע הכחול.

סיום הקלטה

סיום הקלטה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
בין שני הכפתורים הללו מצוי כפתור ההשהייה המאפשר לעכב את הצילום.

שמירה

עם סיום ההקלטה מהמסך התוכנית תבקש לשמור את הסרטון .

שמירת ההקלטה

שמירת ההקלטה

 

 

 

 

 

 

 

 

נסמן את התיקייה המיועדת ונעניק לסרטון שם – עם הסיומת AVI.
הסיומת AVI הינה סיומת נפוצה אשר מרבית נגני המדיה יודעים לקרוא אותה, כולל נגן VLC ו- windoes media plaer, וכן תוכנת movei maker .

 

נכתב ע"י יקיר אביב
בתאריך 28/04/2014

לבלוג של יקיר אביב בבלוגספוט:
http://yakiraviv.blogspot.co.il/2014/04/camstudio.html

לבלוג של יקיר אביב בקפה דה מארקר:
http://cafe.themarker.com/post/3093136/

 

מודעות פרסומת

שיפוץ חדר אמבטיה – מדריך למשפץ המתחיל

תגיות

, , , , , , , , , , , , , , , , ,

 

שאלות נפוצות,  עצות שימושיות,  טיפים, הסברים, שלבי עבודה

 1: ההתקשרות עם קבלן השיפוצים

איך בוחרים קבלן שיפוצים?
חשוב להשוות הצעות מחיר ולראות עבודות קודמות של קבלן השיפוצים המיועד. כמו-כן חשוב להתעניין אצל לקוחות קודמים שלו האם העבודה בוצעה לשביעות רצונם? האם הקבלן עמד בלוחות הזמנים? האם הקבלן התמיד בהצעת המחיר הראשונית שהגיש – או שמא שלף במהלך העבודה כל מיני "עיזים" בלתי צפויות ודרש סכומים שניפחו את העלות הסופית?

האם השיפוצניק חייב להיות קבלן שיפוצים רשום?
לא בהכרח. ההתרשמות מעבודותיו הקודמות, ומחוות-דעתם של לקוחותיו הקודמים, כמו גם התרשמותכם הבלתי אמצעית מאישיותו – כל אלה חשובים יותר מסיווגו הפורמלי של בעל המקצוע.
קבלן רשום הוא כזה הרשום ברשם הקבלנים כקבלן שיפוצים. (מספר סיווג קבלן שיפוצים בספר הקבלנים: 131.)
היתרון הגדול של קבלן רשום בכך שמדובר באדם מקצועי שחשוב לו לשמור על שמו הטוב, ולכן אין זה סביר שהוא ייעלם לכם לאחר השיפוץ, או במהלכו, או יתנדף עם המקדמה ששילמתם לו.
אפשר לברר אם הקבלן שבכוונתכם להעסיק הינו רשום, ע"י בדיקה באינטרנט, או במרכז הבנייה.
עם זאת, קבלני שיפוצים רשומים בדרך-כלל עוסקים בפרוייקטים גדולים ומורכבים יותר מאשר שיפוץ חדר האמבטיה הקטנטן שלכם – ואם כבר הצלחתם להשיג אחד שיואיל להתפנות עבורכם, מחיריו יהיו בדרך-כלל גבוהים מאלו של השיפוצניק המצוי.
רוב בעלי המקצוע הקיימים בשוק כיום ומבצעים עבודות שיפוצים של חדרי אמבטיה אינם קבלנים רשומים. העובדה ששיפוצניק אינו רשום כקבלן אינה פוסלת אותו מלעבוד אצלכם. השיפוצניק המצוי יכול להיות אמין ומקצועי – בלי קשר לרישומו בספר זה או אחר.

על מה יש להקפיד בהסכם העבודה עם קבלן השיפוצים?
חשוב לערוך הסכם בכתב, ובו יהיו כלולים כל הפרטים – כולל הקטנים ביותר, על מנת למנוע בהמשך אי-הבנות בנוסח "לא אמרת" "לא ידעתי" "זה לא היה כלול בהצעת המחיר" – וכו'.
ההסכם חייב לכלול פירוט מלא של העבודות אותן יבצע קבלן השיפוצים, וכן פירוט לוח התשלומים. להסכם יצורף כתב כמויות בו יפורטו כל החומרים הנדרשים לעבודה, ועל מי תחול עלות קנייתם – על המזמין או על הקבלן. כמו כן יפורטו כל מתקני הסניטציה, נקודות החשמל, נקודות הניקוז, מיקומי הברזים, מיקום נקודות הביקורת, וכו'.

מי נושא בעלויות?
בד"כ הקבלן נושא בעלויות החומרים ה"שחורים" – ואילו המזמין נושא בעלויות הכלים ה"לבנים".
חומרים "שחורים": חול מילוי, מלט, טיח, טיט, צנרת, מתעלים, אבזרי חיבור, רובה, וכו'.
כלים "לבנים" הם אבזרי הסניטציה: ברזים, כיור, אסלה, ניאגרה, מקלחון, אגנית, אמבטיה, ארונות אמבטיה, וכו'.
המזמין גם יישא בעלויות אריחי הקרמיקה, גופי התאורה, מראה, ושאר התוספות – אלא אם כן הוסכם אחרת.
בכל מקרה, כל הנתונים הללו חייבים להיות מצויינים במפורש בהסכם העבודה.

אילו הוצאות בלתי צפויות עלולות לצוץ במהלך העבודה?
לדוגמה – פינוי הפסולת. במהלך הריסת חדר האמבטיה נוצרת פסולת רבה. במקרים רבים הקבלן טוען: "אני התחייבתי על ביצוע העבודה – הנקיון זאת בעיה שלך." על כן חשוב שבהסכם העבודה יפורט כי הקבלן אחראי גם על פינוי הפסולת. כמו-כן חשוב לשים לב לשאלות כגון האם הקבלן יפנה את הפסולת לחצר הבית, או שמא עליו להזמין אמצעי פינוי – כגון מכולת פסולת – על-מנת להעביר את הפסולת לאתר פינוי? ומי מהצדדים אמור לשאת בהוצאה זו?
דוגמה נוספת: יישום רובה בין האריחים. עם תום עבודת הקירוי והריצוף הקבלן עלול לטעון שביצע את המוטל עליו, ולדרוש תשלום נוסף עבור יישום חומר המילוי בין האריחים. כדי למנוע זאת יש להכניס בהסכם העבודה סעיף מפורש הקובע כי הקבלן הוא זה שעליו מוטלת האחריות בנושא זה.

מה כוללת האחריות?
יש לוודא שלקבלן יש ביטוח מתאים הכולל ביטוח צד ג' המכסה נזקים לנפש ולרכוש העלולים להיגרם לדיירי הבית או לשכנים במהלך העבודה או כתוצאה ממנה.
חשוב לדעת כי במקרה של נזילה בצנרת העוברת ברצפה, או בקירות, התקלה לא בהכרח מתגלה מייד. לעתים מדובר בטיפטוף איטי, הנמשך לאורך זמן, אך הרטיבות תחלחל ובסופו של דבר תגיע לתקרת החדר המצוי מתחת לחדר האמבטיה. אם אתם גרים בבית משותף, צפו לתגובה נזעמת – ובצדק – מצד השכן המתגורר בקומה שמתחתיכם. הדברים עלולים להגיע עד כדי תביעה משפטית – ובמקרים כאלה האחריות על הנזק ועוגמת הנפש תחול עליכם. כדי להגן על עצמכם דאגו לכלול בהסכם סעיף המגדיר את אחריות הקבלן לתקופה סבירה לאחר גמר השיפוצים.

מה היא תקופת האחריות?
הזמן המקובל בשוק הינו שלוש שנים. במהלך תקופה זו על הקבלן להיות זמין
לקריאותיכם, ובמידה ומתרחשת תקלה עליו להגיע מיידית וללא דיחוי כדי לתקנה.

אילו תקלות אינן בגדר אחריותו של קבלן השיפוצים?
חשוב לזכור כי ישנן תקלות שאינן בגדר אחריותו של הקבלן – כגון תקלות בכלים סניטריים שאתם רכשתם במו ידיכם, לפי בחירתכם וטעמכם האישי, והקבלן הסתפק רק בהתקנתם. כלים מסויימים מועדים לתקלות ללא קשר לטיב עבודת ההתקנה. כך, למשל, ניאגרה פשוטה וזולה עלולה "לנזול", או "לטפטף", כבר כעבור זמן קצר מיום התקנתה. במקרה כזה אין מדובר במחדל של הקבלן – ודי בכוונון של מנוף הניאגרה, או המצוף, כדי לתקן את התקלה.
גם סתימה בצנרת הניקוז אינה בהכרח תוצאה של התרשלות הקבלן. סתימות בצנרת עלולות להיגרם מהצטברות של שיער, טמפונים, מטליות לחות בלתי מסיסות, שומנים, חיתולים, ועוד.

כיצד משלמים?
תוכלו למנוע מעצמכם הרבה תיסכול ועוגמת נפש אם תבנו מראש לוח-זמנים מפורט בו ייקבע כי הקבלן יקבל את שכרו בשלבים – עפ"י ההתקדמות בעבודה.
אם הקבלן דורש סכום מסויים מראש לצורך קניית חומרים – הקפידו  שהסכום יהיה קטן ככל האפשר כדי למנוע מעצמכם מצב בו אתם רודפים אחריו ומתחננים בפניו שיתחיל כבר לעבוד ו/או שיסיים כבר את העבודה.

2: מטלות ושלבים

מה כולל השיפוץ?
שיפוץ יסודי של האמבטיה כולל את המטלות הבאות:

1)    החלפת ריצוף.
2)    החלפת חיפוי הקירות.
3)    החלפת צנרת המים הנכנסים.
4)    החלפת צנרת הניקוז (מי דלוחין)
5)    החלפת חול המילוי לריצוף.
6)    שינוי או הוספת נקודות חשמל.
7)    התקנת כלים סניטריים – אסלה, ניאגרה, מקלחון, כיור, ברזים, אמבטיה, ארונות.
8)    צביעת קירות.

מהם שלבי העבודה?

1. הריסה.
שלב ההריסה נמשך שעות ספורות (4-5 שעות בד"כ), ובו מפורקים אריחי הריצוף, אריחי הקירוי, הברזים ואבזרי הסניטציה למיניהם (אסלה, כיור, אמבטיה, ניאגרה, מקלחת, וכו'). בסופו נותר חדר האמבטיה חשוףי, ומוכן למלאכת השיפוץ.
יש לשים לב, במהלך פירוק אריחי הרצפה, שלא לפגוע בצנרת העוברת מתחת לריצוף.
מרכיב חשוב בסיום שלב ההריסה הוא הפינוי. יש לדאוג מבעוד מועד להימצאות מכולת פסולת, או אמצעי פינוי אחר, לצורך סילוק כמות הפסולת הרבה שנוצרת בשלב ההריסה.

2. אינסטלציה
החלפת צנרת המים הנכנסים, וצנרת הניקוז (מי דלוחין). נקודות המים הנכנסים כוללות את המקלחת, האמבטיה, הניאגרה וכיור הרחצה. אם אין שינוי במיקומם של אביזרי הסניטציה, אין הכרח להחליף את צנרת המים הנכנסים (במידה והיא תקינה, כמובן, וללא נזילות). צנרת הניקוז, לעומת זאת, חייבת להיות מוחלפת שכן עם הזמן היא מתיישנת וצוברת ליכלוך, מה שגורם להאטת זרימת המים בה.
למערכת המים הנכנסים מומלץ להשתמש בצנרת השחלה מסוג פקסגול או SP.
בסיום שלב החלפת צנרת הניקוז יש לבצע בדיקה על-מנת לוודא שהזרימה שוטפת, ושאין נזילות במערכת.
לאחר מכן יש למרוח בסיליקון "סופר 7" את המפרקים ונקודות החיבור השונות בצנרת הניקוז על מנת למנוע נזילות בעתיד, כאשר גומיות האיטום יתבלו עם הזמן.

3. ריצוף וחיפוי
יש להשאיר מרווח של כ- 2 מ"מ בין האריחים, שימולא מאוחר יותר בחומר מילוי (רובה אקרילית).
ניתן לעטר את הקרמיקה בפריטים דקורטיביים כגון פסיפסים, פסי ניקל וכדומה.

4. כלים סניטריים
הרכבת אבזרי האמבט השונים: מקלחת, אמבטיה, כיור, ארונית, אסלה, ניאגרה, וכו'.

כלים סנטריים: ארונית, כיור רחצה, מקלחון

כלים סנטריים: ארונית, כיור רחצה, מקלחון

3: תיכנון מוקדם

על מה יש להקפיד בעת תיכנון חלל האמבטיה?
שיפוץ חדר אמבטיה הוא תהליך המחייב תיכנון מוקדם.
חדר האמבטיה הוא בדרך-כלל בעל שטח קטן, על כן חשוב לקיים התייעצות משותפת עם המעצב והאינסטלטור גם יחד על מנת לנצל את השטח המצומצם ביעילות מירבית.
חלוקת החלל הראשונית צריכה להביא בחשבון ניצול מכסימלי של השטח לצורך שימוש יום-יומי נוח של המתקנים השונים לכל דיירי הבית.
אסתטיקה היא גורם חשוב בתכנון הראשוני, אך יש להקפיד ששיקולים של אסתטיקה לא יבואו על חשבון פונקציונליות – ויתחשבו בדרישות התשתית השונות כגון אינסטלציה, ניקוז, נקודות חשמל, וכו'.

4: הריסה

על מה יש להקפיד בשלב ההריסה?
הקפידו שהשיפוצניק פינה את חדר האמבטיה מכל הכלים הסניטריים וחשף לגמרי את הקירות ואת הרצפה.
הקפידו שהשיפוצניק פירק את כל האריחים מהקירות ומהרצפה.
אם בכוונתכם להשאיר את צנרת הניקוז, הקפידו לוודא שהצנרת לא נפגעה בזמן הפירוק.
יש לוודא שכל הטיח הוסר מהקירות, כולל חלקי טיח רופף ששימשו להדבקת האריחים הישנים.
יש לשייף ולסתת את הקירות החשופים כדי לסלק שרידי אבק, ליכלוך, חול וטיח ישנים.
הקפידו שהשיפוצניק יפנה את חול המילוי שמתחת לריצוף במלואו ויחשוף את רצפת הבטון שמתחתיו.
יש שיפוצניקים בעלי "ראש קטן" השומרים את החול הישן אשר פונה מרצפת חדר האמבטיה לצורך שימוש חוזר בו מאוחר יותר בשלב הריצוף. אל תסכימו לכך ! חול המילוי הישן חייב להיות מושלך כפסולת, שכן סביר להניח שהוא צבר לחות עם השנים. במקומו יש למלא את הרצפה בחול חדש ויבש, מעורב במלט.

 

חדר האמבטיה לאחר ההריסה: חשוף ומוכן לשיפוץ

חדר האמבטיה לאחר ההריסה: חשוף ומוכן לשיפוץ

 

5: אסלה וניאגרה

איזה סוגי אסלות קיימים?

א. אסלה סטנדרטית.
עשויה חרס, ממוקמת על הרצפה. הניאגרה עשויה פלסטיק ומותקנת בנפרד מהאסלה, בגובה המאפשר זרימת מים     חזקה אל האסלה ושטיפה יעילה.
אסלה זו, וכן הניאגרה המותקנת מעליה, הן הזולות והנפוצות ביותר.

ב. אסלת מונובלוק.
אסלה משולבת עם ניגארה, שתיהן עשויות מחרס. הניאגרה יושבת על האסלה כך שהן יוצרות יחידה אחת. המרחק הקצר   בין הניאגרה לאסלה גורם לזרימת מים חלשה יותר מהניאגרה לאסלה בעת השטיפה – מאשר באסלה הסטנדרטית.

ג. אסלה תלויה.
האסלה מנותקת מהרצפה ומחוברת לקיר בלבד. הניאגרה טמונה בתוך הקיר, וסמויה מהעין.
האסלה התלויה היא בעלת עיצוב מרשים, ואופו ההתקנה הייחודי מאפשר להגיע אל הרצפה שמתחתיה בעת עבודת הנקיון והשטיפה.

באיזו אסלה כדאי לבחור?
תלוי בטעמכם ובתקציב העומד לרשותכם.
חשוב לוודא שהאסלה והניאגרה מצויידות בתו תךקן של מכון התקנים.

איך בוחרים את מיקום האסלה?
את האסלה כדאי להצניע, משום כך לא מומלץ למקמה מול הדלת.
יש לדאוג לכך שמיקום האסלה לא יחסום את פתיחת הדלת לרווחה.

אסלה תלויה – האם יש צורך בהכנה מוקדמת?
התקנת אסלה תלויה מצריכה הכנה כבר בשלב השלד.

מה הם סוגי מושבי האסלה?
בבחירת מושב האסלה יש להתחשב באלמנטים של נוחות, פונקציונליות, עיצוב – ובמקרה של שימוש ע"י ילדים, גם באלמנט הבטיחותי.
כיום קיימים מושבי אסלה בעלי מנגנון מכני, המונע נפילה וטריקה ובכך מונע רעשים מיותרים. למנגנון זה יש יתרון בטיחותי בכל הנוגע לשימוש של ילדים. כמו כן, חשוב לוודא קיומו של רווח בין המושב למנגנון הסגירה למניעת סכנה של סגירה על אצבעותיהם.

מהם סוגי הניאגרות?
מיכלי ההדחה הנפוצים עשויים פלסטיק או חרס. הניאגרה הפלסטית אמנם זולה יותר, אך הבדלי המחיר אינם מעידים בהכרח על הבדלים באיכות.
התקן והחוק מחייבים שני כפתורי הדחה בניאגרה: כמות מלאה – וחצי כמות.
חשוב לזכור כי לניאגרה סמויה יש צורך בתשתית מתאימה, המחייבת עבודת הכנה בקיר לפני ההתקנה.

 

6: ריצוף וחיפוי

מה הם סוגי אריחים הקיימים כיום?
מבחר סוגי אריחי הריצוף והחיפוי הוא עשיר מאוד, והבחירה הסופית תלויה בטעמכם האישי ובמידת העמידות של החומר ממנו עשוי האריח.
קיימים חומרים טבעיים כמו אבן חברון, אבן ירושלמית, צפחה, וכו'. השייש הטבעי, שהיה פופולרי בעבר הלא-רחוק, איבד מיוקרתו לאחר שהתברר כי הוא נוטה להיסדק ולצבור כתמים. עם זאת, קיימים סוגים של שייש מעובד המשדר יוקרה ועמיד בפני פגמים.
אריחי הקרמיקה הם הנפוצים ביותר, ומתוכם אריחי הגרניט פורצלן נחשבים עמידים ומאריכי ימים יותר מהאחרים. אריחי גרניט פורצלן אינם סופגים מים, ועל כן מאפשרים אטימה מוחלטת מפני רטיבות.

איזה סוג אריחים כדאי לבחור?
אם אתם מעוניינים באריחים אמינים וזולים מומלץ לבחור ריצוף גרניט פורצלן בעל מרקם מחוספס (אנטי-סליפ) למניעת החלקה על רצפה רטובה. קרמיקה מסוג גרניט פורצלן היא עמידה לאורך שנים, חסינה מפני שריטות ופגעים, ומגיעה במבחר צורות, גדלים, גוונים וטקסטורות.

איך מחשבים את שטח הריצוף והחיפוי?
חישוב שטח הריצוף נעשה פשוט ע"י הכפלת רוחב החדר באורכו. התוצאה המתקבלת היא שטח הריצוף במטרים רבועים (מ"ר).
באותו אופן ניתן לחשב את שטחי הקירות לצורך החיפוי.
לתוצאה המתקבלת מהחישובים הללו יש להוסיף לפחות 15 אחוז – מכמה סיבות:
א)    במהלך העבודה עלולים מספר אריחים להינזק, להישבר או להיסדק.
ב)    לא כל האריחים מותקנים בשלמותם על הרצפה או על הקיר. לעתים הרצף נאלץ לחתוך אריחים בודדים לצורך התאמתם לפינות או לנקודות מפגש עם מתקני סניטציה, וכך נוצר בלאי רב ונותרים עודפים של חלקי אריחים חתוכים ללא  שימוש.
ג)     כדאי לשמור בצד כמות מסויימת של אריחים על כל צרה שלא תבוא בעתיד.

חשוב לדעת כי כל סדרת ייצור של אריחים היא בעלת מאפיינים ייחודים של צבע, גודל, מרקם, טקסטורה, פאזה, וכו'. המאפיינים הללו הם בלעדיים לסדרה הספיציפית שהזמנתם, ובעתיד תתקשו למצוא את אותם המאפיינים בדיוק לצורך השלמה במקרה של אריח שבור או סדוק. ייתכן שתצליחו למצוא אריח באותו גודל ובאותו צבע, אבל בעל גוון מעט כהה יותר, והאריח יבלוט על פני השטח. ייתכן שתמצאו אריח בעל אותו גודל ואותו גוון, אבל בעל טקסטורה מעט שונה, וגם הוא יבלוט בין כל השאר.

האם ניתן להדביק אריחים חדשים על הריצוף והחיפוי הישן?
אפשר, אם כי לא ממש רצוי. קיימים כיום בשוק אריחים דקים במיוחד לצורך הדבקה על ריצוף קיים – ללא צורך בפירוק האריחים הישנים.

על מה יש להקפיד בעת בחירת אריחי הריצוף?
חשוב שהאריחים יהיו בעל פני שטח מחוספסים מונעי החלקה העומדים בתקן, במיוחד כאשר חדר האמבטיה מיועד לשימוש לילדים ולאנשים מבוגרים.

מהו גוון האריחים הרצוי?
תלוי בטעמכם האישי.
יש המעדיפים גוונים בהירים, ליצירת תחושת מרחב – יש המעדיפים ניגודיות (קונטרסט) בין גוני רצפה כהים לגוני קיר בהירים, או להיפך, להענקת מימד של עומק ודרמטיות.
כדאי לזכור, עם זאת, כי גוונים בהירים מדי, כגון לבן בוהק, עלולים להבליט כתמים וליכלוך.
לחדר האמבטיה של הילדים ניתן לשוות מראה ססגוני על ידי שילוב אריחים בעלי צבעים שונים. את האריחים ניתן לעטר במדבקות ובדוגמאות שונות ע"י שימוש בשבלונות, או לצייר עליהם בצבעים עמידים למים.

מדוע נחוץ להשאיר רווח בין האריחים?
התקן מחייב השארת רווח (פוגה) של לפחות 2 מ"מ בין האריחים. רווח זה ימולא מאוחר יותר בחומר מילוי הנקרא "רובה".
סיבה ראשונה נובעת מכך שהאריחים יוצאים מפס הייצור כשהם נבדלים מעט במידותיהם. קשה להגיע לדיוק מילימטרי במכונות המייצרות את לוחות הקרמיקה. המרווחים בין האריחים נועדו לאפשר את תיקון הסטיות הקלות הללו במידות האריחים השונים.
סיבה שניה היא שעם הזמן חלות תזוזות שונות ברצפה ובקירות, הנגרמות בשל תזוזות השלד, ובשל התפשטויות תרמיות הנובעות מהבדלי טמפרטורות. המרווחים בין האריחים מונעים היווצרות סדקים בשל אותן תזוזות.
סיבה שלישית היא אסתטית. מילוי הרובה במרווחים, בגוון שונה מזה של האריחים עצמם, מעניק גיוון ומראה גיאומטרי, נקי וסימטרי.
סיבה רביעית היא שהחריצים הנוצרים בין האריחים, ומילוי הרובה בהם, "שוברים" את הטקסטורה החלקה של משטח הרצפה ובכך מסייעים למניעת החלקה.

מה ההבדל בין אריחי רצפה לאריחי קיר?
אריחי הרצפה חייבים להיות חזקים, עבים ועמידים – לעומת אריחי הקיר, אשר יכולים להיות דקים יותר.
בנוסף, אריחי הרצפה חייבים להיות בעלי מרקם מחוספס, למניעת החלקה, בעוד אריחי הקיר יכולים להיות בעלי מרקם חלק ומבריק.
ניתן להשתמש באריחי ריצוף לצורך חיפוי הקירות. מצד שני, אסור להשתמש באריחים שנועדו לקירוי לצורך ריצוף – וזאת משתי סיבות: א) אריחי הקירוי הם חלשים, דקים ושבירים, ולא יעמדו לאורך זמן במעמס הדריכה על הרצפה. ב) אריחי הקירוי בעלי המרקם החלק עלולים לגרום להחלקה.

האם יש צורך בהנחת יריעות איטום מתחת לריצוף?
לא. אם תתרחש נזילה בעתיד, יריעות האיטום לא יעזרו לפתרון התקלה אלא רק יחמירו אותה. המים ינזלו, וינזלו, עד אשר תיווצר "בריכה" קטנה מתחת לריצוף. בסופו של דבר ה"בריכה" תעלה על גדותיה, והמים יחלחלו אל הקירות ויציפו את רצפת הבטון ומשם יגיעו אל תקרת הקומה שמתחת לחדר האמבטיה.
יריעות איטום הן פתרון מצויין לגגות, או למרפסות, שם תפקידן לאגור את מי הגשמים המחלחלים מבעד לריצוף ולסדקים השונים. מים אלו יתאדו בסופו של דבר בכח קרינת השמש. באמבטיה, לעומת זאת, כשמתרחשת נזילה – אין מדובר ב"טיפטוף" זמני אלא ב"טיפטוף" שיימשך ויימשך, ואף יתגבר, עד שהתקלה תאותר. במקרה כזה היריעות הן חסרות-ערך. במקום שהתקלה תתגלה (ותטופל) סמוך למועד היווצרותה, יריעות האיטום יסתירו את התקלה ויגרמו לה להתגלות רק כשהיא תגיע למימדי קטסטרופה.

7: כיור אמבט

באיזה כיור אמבט כדאי לבחור?
לפני קניית הכיור שאלו את עצמכם איזה סוג כיור ברצונכם לראות בחדר האמבטיה שלכם: כיור פשוט ושימושי, או שמא פריט ריהוט אופנתי המשדר יוקרה וייחודיות?

מה הם סוגי כיורי האמבט?
א.    כיור משולב בארונית.
הכיור שקוע בארונית כך שמפלסו העליון משתלב עם המשטח העליון של הארונית בעוד חלקו התחתון תופס חלק מנפח חלל הארונית. הכיור עצמו אינו מחובר לקיר, אלא מונח על הארונית עצמה בתוך גומחה אליפטית המתאימה לצורתו.

ב.     כיור שקוע בשייש.
הכיור מותקן כך שמפלסו העליון מתיישר עם מפלס השייש. באופן זה ניתן לגרוף את המים בקלות מהשייש לכיור.

ג.      כיור מונח על השייש.
יש הרואים בכיור פריט ריהוט, וככזה שואפים להבליט אותו. במיוחד נפוץ סוג זה של התקנה כשמדובר בכיור מעוצב בצורה מיוחדת. עם זאת חשוב לזכור כי לא נייתן לגרוף את המים מהשייש לכיור.

ד.     כיור עומד.
כיור העומד על רגליים משלו, ואינו מחובר לשייש או לקיר. סוג זה נפוץ בעיקר בשרותי אורחים וכאשר הכיור מעוצב בצורה מיוחדת.

מאילון חומרים עשויים כיורי האמבט?
א.    חרס.
כיורי חרס הם הנפוצים ביותר בארצנו, והזולים ביותר. הם עמידים, חזקים, קלים לניקוי, בעלי גימור חלק, מבריקים, ובאים במבחר צורות, עיצובים, סגנונות וצבעים.

ב.     פורצלן.
כיור הפורצלן מגיע כשהוא יצוק יחד עם המשטח, ובעל אותו צבע ומרקם.

ג.      נירוסטה.
נפוץ בשימוש במבנים תעשייתיים ומסחריים, כגון מסעדות. לשימוש ביתי כיור הנירוסטה בדרך-כלל מתאים יותר לשימוש במטבח, ולא באמבטיה. עם זאת, כיור נירוסטה יכול להשתלב יפה בחדר אמבטיה בעל עיצוב ייחודי, המבקש להתהדר במראה "מודרני", או "הייטקיסטי".

ד.     ברזל.
כיור יצוק ברזל המצופה באמאייל מתאפיין בברק חזק ובעיצוב בעל קוים עגולים ואלגנטיים. חסרונו בכך שיש להיזהר מפני פגיעה בשכבת האמאייל, העלולה לגרום להיסדקותה.

ה.    אקריל.
כיור אקרילי הוא בדרך-כלל בעל קווים ישרים ונקיים, ועיצובו סימטרי,  מודרני והייטקיסטי. הוא קל לניקוי ולתחזוקה, ואינו צובר ליכלוך. עמיד בפני פגיעות (למעט חומצות וכימיקלים), אינו נסדק ואינו נשבר. כיור אקרילי בדרך-כלל מגיע במידות גדולות מאלו של הכיורים הסטנדרטיים.

ו.  אבן קיסר
עשוי קוורץ בשילוב אקריל. נחשב חזק, אמין, איכותי ועמיד בפני שריטות, סדקים, וכימיקלים שונים.

היכן למקם את הכיור?
חשוב לא למקם את הכיור מתחת לחלון, מכיוון שאז לא יהיה ניתן להציב מעליו מראה.
חשוב לא למקם את הכיור בקו ישר מול החלון, מכיוון שהוא המגיע מהחלון יכול להשתקף המראה הממוקמת מעליו, ולגרום לסינוור.
גובה הכיור יותאם למידותיהם של בני הבית, ויעמוד בד"כ על 70-80 ס"מ מהרצפה.

כיור בודד או כיור כפול?
אם שניים מדיירי הבית משתמשים בכיור בעת ובעונה אחת, כדאי לחשוב על התקנת כיור כפול.

8: איוורור

מהי חשיבות האיוורור?
חדר האמבטיה צובר לחות רבה, העלולה לגרום עובש, טחב ופטרת. הצטברות האדים בחלל המצומצם עלולה אף להקשות על הנשימה. כדי למנוע זאת יש לאוורר את החדר באמצעות חלון פתוח. אם אין אפשרות להתקין חלון יש לדאוג להתקנת מערכת איוורור ("ונטה") ומיזוג, לצורך שאיבת הלחות והזרמת אויר נקי ויבש פנימה.
סכנת היווצרות העובש גבוהה יותר בחודשי החורף מאשר בקייץ, בגלל הלחות הטבעית הקיימת באויר – והמתווספת לזו הנוצרת באמבטיה. לפיכך חשוב להשאיר את החלון פתוח, או פתוח חלקית (או להפעיל את מערכת האיוורור והמיזוג).

9: מקלחון ו/או אמבטיה

מקלחון או אמבטיה?
הבחירה בין מקלחון לאמבטיה תלויה כמובן בטעמכם האישי, ובמידות חדר האמבטיה.
בחדר קטן עדיף לבחור במקלחון במקום אמבטיה. כדאי שהמקלחון יהיה בעל דלתות הזזה, כדי לחסוך במקום.
ניתן לשפץ אמבטיה ישנה?
יש טכניקות לשיפוץ אמבטיה קיימת מבלי להחליפה:

1) צביעה.
בתהליך זה צובעים את האמבטיה בציפוי חדש, עם חומרים מונעי חלודה.

2) הלבשה.
הלבשת אמבטיה חדשה (בדרך-כלל אקרילית) על-גבי האמבטיה הישנה. האמבטיה החדשה מודבקת לישנה על-מנת למנוע תזוזות בעתיד.
מדובר בתהליך מהיר הנמשך שעות ספורות בלבד.

מקלחון פינתי או חזיתי?
מבחינה פונקציונלית עדיף מקלחון פינתי, כאשר שני קירות חדר האמבטיה משמשים גם כדפנות המקלחון – מה שמבטיח ניצול יעיל של חלל חדר האמבטיה, אטימה יעילה מפני התזות, וחסכון בעלות הקניה וההתקנה.

האם להתקין אינטרפוץ?
אינטרפוץ היא מלה גרמנית, שמשמעותה מנגנון טמון בקיר להולכת המים מהברז אל ראש המקלחת.
מבחינה אסתטית האינטרפוץ מעניק מראה נקי ומודרני. עם זאת, קיומה של המערכת בתוך הקיר עלול להקשות בעתיד על החלפת חלקים פגומים, או כאלה שנשחקו כתוצאה מבלאי. הדבר יחייב פעולת הריסה של הקיר, וזאת בניגוד לגישה הקלה והנוחה במנגנון החשוף על הקיר.

10: ארונות אמבט

מהם סוגי ארונות האמבט?
ארונות אמבט סטנדרטיים ניתן לרכוש בבתי המסחר הגדולים (כגון "איקאה" או "הום סנטר"). אם אתם מעדיפים עיצוב אישי ניתן להזמין ארון על פי דרישותיכם אצל נגר, מה שכמובן ייקר את המחיר.
חשוב להתאים את מידות הארון למידות החדר, תוך התחשבות במרחב העומד לרשותכם לצורך פתיחת הארון – כך שהדלתות לא ייתקעו בקיר, למשל, או יתנגשו בדופן המקלחון.
הקפידו לבחור ארון העשוי מסוג עץ עמיד בפני לחות – כגון סנדויץ' – למניעת  תופעות של התנפחות העץ או ריקבון.

11:  צביעה

על מה יש להקפיד בשלב הצביעה?
את חלקי הקיר שלא חופו באריחים יש לצבוע בצבע אקרילי המכיל חומרים נגד פטריות ועובש.

12: חשמל

אילו נקודות חשמל כדאי לקחת בחשבון?
אם בעבר הסתפקתם בנקודת חשמל אחת אולי כעת הזמן להוסיף נקודות חשמל לצורך שימוש במכשירים החשמליים השונים שהתווספו עם הזמן לציוד חדר האמבטיה שלכם, כגון:

א.    מייבש שיער
ב.     תנור חימום
ג.      מכונת גילוח
ד.     ג'קוזי
ה.    גופי תאורה

הריסת חדר אמבטיה
https://www.youtube.com/watch?v=_Q8dq3KI47o

הבלוג של יקיר אביב בקפה דה-מארקר:
http://cafe.themarker.com/post/3083139/

שיפוץ חדר האמבטיה – יומן עבודה

תגיות

, , , , , , , , , , , , , ,

הגיע הזמן לשפץ את חדר האמבטיה. הוא כבר בן 22 שנה, ובמונחים של בית זה נחשב גיל מופלג. הוא נראה ישן, בלוי וממש מתחנן לשיפוץ: כתמי עובש על הקירות, קילופים בחרסינה על הקיר, חלודה באמבטיית הפח, ניקוז המים מהאמבטיה איטי, ולפעמים מגיעים "גלי ריח" מהביוב. גם ליטל, שהתארחה אצלנו לא מזמן, התלוננה על כך. זה קצת מוזר לי, האמת, כי אני עצמי התקנתי את האינסטלציה לפני 22 שנה – ועשיתי אז הכל כמו שצריך, אבל מי יודע – הסיפון המצ'וקמק הזה מתחת לאמבטיה, אותו "שבלול" מפותל, מההתחלה נראה לי חשוד ולא ממש יעיל, ויש גם את פתח הניקוז העליון של האמבטיה שאין לי מושג האם גם הוא עובר דרך מחסום הריח… וגם ברז הכיור, שיוצא מהקיר, כבר לא מודרני – מה שהולך היום זה ברז "פרח" שיוצא מהכיור עצמו, עם ברזי ניל בקצה הצנרת, מתחת לכיור, אליהם מתחברות צינוריות הברז. היום גם לא נהוג שהכיור יישען על הקיר אלא הוא יושב על ארונית – שזה באמת יותר מעשי, כי כך יש מקום לאכסן מגבות וכלי רחצה, וכך גם ניתן להחליף בקלות את הכיור. היום גם אין יותר אריחי חרסינה, כמו פעם, על הקירות – אלא אריחי קרמיקה. ואריחי הרצפה הם כבר לא בגודל 30X30 כמו פעם אלא בגודל 60X60, ויש להם גוונים כהים מקסימים. נוסף על כך עניין האסלה: בגלל החלון שבקיר מאחורי האסלה, לא ניתן למקם את הניאגרה גבוה מעל האסלה. מיקום הניאגרה מתחת מתחת לחלון גרם לכך שחלק ממנה יימצא מאחורי קרש האסלה בזמן שמרימים אותו – ולכן לא ניתן היה להרימו אל מעבר לנקודת האיזון. בכל פעם שהיתי מרים אותו (כדי להשתין בלי לזרזף על הקרש), הוא היה פשוט נופל בחזרה. וכשענת היתה רוצה לנקות את האסלה, היא היתה צריכה להחזיק את הקרש ביד אחת, ואת המטלית ביד שניה. בקיצור, חתיכת פרוייקט. הנה יומן העבודה ובו, בין היתר, כמה לקחים, טיפים, עצות שימושיות, דברי הסבר וגם קצת פאשלות – מה לעשות… חשוב לציין שהכותב אינו שיפוצניק מקצועי.

המשימות:

1. החלפת אמבטיית הפח במקלחון (עם אגנית).

2. החלפת הכיור הישן בארונית עם כיור.

3. התקנת ברז "פרח" היוצא מהכיור – במקום ברז הכיור הישן שבקיר.

4. החלפת מערכת הניקוז.

5. חיפוי הקיר באריחי קרמיקה (מלבניים)

6. ריצוף הרצפה באריחי קרמיקה (בגוון כהה, בגודל 60 על 60

7. הרחקת האסלה מהקיר.

22/09/2013 – פירוק חדר האמבטיה הישן

בשבת בבוקר מסתערים שני הסינים החרוצים, תיא ולי, על חדר האמבטיה כשהם חמושים במוטיבציה, איזמל ופטישון. הם מקלפים את אריחי החרסינה מהקיר, מרימים את אריחי החרסינה מהרצפה, מפרקים את האמבטיה, הכיור, האסלה הניאגרה, חופרים את החול ששימש ביסוס לריצוף וחושפים את רצפת הבטון מתחת. מה שנשאר בסוף זה חדר חשוף. לזכותם ייאמר שהם עושים הכל מבלי לפגוע בצנרת המים הנכנסים ובצנרת הניקוז.

כך נראית האמבטיה הישנה - כולה חלודה וחורים

כך נראית האמבטיה הישנה – כולה חלודה וחורים

טעות אחת גדולה שאני עושה כבר בשלב מוקדם זה היא שלא הזמנתי מראש מכולה לפינוי הפסולת. וכך כל הג'יפה שכוללת את האמבטיה החלודה, הכיור המפורק, שברי האריחים, הבלוקים, החול וכל השאר, נאספת בתוך למעלה מעשרים באלות שרוכזו בחניון.

23/09/2013 – העברת נקודות כניסת המים מהאמבטיה הישנה למקלחון החדש.

ברז האמבטיה הישן היה מותקן באמצע הקיר המזרחי. כעת צריך להעביר את הצנרת שלו (מים חמים וקרים) לצד הקיר, כי המקלחון יהיה פינתי (הוא יעמוד בפינה הצפונית-מזרחית של החדר). הבעיה היא שהנקודה החדשה אמורה להימצא במיקום גבוה יותר – שכן ברז המקלחת מופעל על ידי אדם עומד, בניגוד לברז האמבטיה המופעל על ידי אדם יושב. . מה שאומר שיש צורך להאריך את צינורות המים הקרים והחמים, תוספת של 20-30 ס"מ לערך. מדובר בצינורות פלסטיק שחורים בקוטר 16 מ"מ, העוברים בתוך מתעלים בקוטר 25 מ"מ. הפתרון הנכון והמקצועי הוא לשלוף את הצינורות מתוך המתעלים ולהשחיל במקומם צינורות חדשים ארוכים יותר. אלא שאני חושש לעשות זאת. החשש העיקרי שלי הוא שאחרי שאשלוף את הצינורות הישנים (בהנחה שהם יישלפו בקלות, מה שבכלל לא בטוח – אחרי שהתמקמו במחילותיהם הפתלתלות במשך 22 שנה), תהיה לי בעיה בהשחלת הצינורות החדשים לתוך המתעלים. ההפרש בין קוטר המתעל לקוטר הצינור הוא מילימטרים ספורים (9, למען הדיוק), וזה לא מאפשר חופש רב. ומה יקרה אם אחד הצינורות ייתקל לפתע, במהלך ההשחלה, באיזושהי "חסימה" שתמנע ממנו להמשיך את דרכו? אילו המתעלים היו רחבים יותר – אולי היתי לוקח את הצ'אנס. אבל 25 מ"מ, קוטר המתעל, זה ממש צמוד ל- 16 המ"מ של הצינור הפנימי. האמת, היתי בטוח שבחלוף השנים, עם התקדמות הטכנולוגיה, מישהו שם "למעלה" יגיע למסקנה ההגיונית שהמתעלים חייבים להיות בקוטר של לפחות 32 מ"מ, אולי אפילו 40 מ"מ, על-מנת לאפשר שליפה והשחלה נוחות של הצנרת הפנימית, שקוטרה 16 מ"מ – אבל מסתבר שטעיתי. גם הצנרת החדישה מסוג פקס, או אס.פי. – עדיין בנויה על אותו עקרון ישן-נושן: מוליך בקוטר 16 מ"מ בתוך מתעל בקוטר 25 מ"מ. בדיוק כמו הצנרת מלפני 22 שנה. אין חדש תחת השמש. בעיה נוספת באותו עניין: המרכזיה הישנה של הקומה השניה היא כבר בת 22 שנה, ולא נראית במצב הכי טוב. חלק מהאומים התכסו קורוזיה, ואני בכלל לא בטוח שיהיה קל לפתוח את המחברים של הצינורות. לצערי לא שמרתי שום תיעוד לגבי נקודות ההולכה, ואינני יודע לאן הולכת כל נקודה במרכזיה – כך שכדי לבצע את המשימה אצטרך לפרק את כל הנקודות במרכזיה, ואחרי פירוק של כל מחבר לבדוק לאיפה המים לא מגיעים. ולפי חוק מרפי הנקודות שאני צריך יהיו האחרונות בתור, כך שעד שאגיע אליהן כל המרכזיה תהיה מפורקת – ואז מן-הסתם כבר לא יהיה טעם להרכיב הכל בחזרה, אלא יהיה צורך להתקין מרכזיה חדשה במקום הישנה, המפורקת ואכולת הקורוזיה. בקיצור, הברירה האכזרית היא בין שתי חלופות: א) לעשות עבודה מקצועית של שליפה והשחלה, מה שיכניס אותי לפרוייקט מגלומני בלתי צפוי – הכולל גם את החלפת המרכזיה. ב) "לחפף" – להאריך את הצנרת הקיימת במחברי פליז ולהתפלל לטוב. הפעם, בניגוד לפרפקציוניזם הידועה לשימצה שלי, בשל אילוצי זמן ותקציב אני נאלץ בלב כבד לבחור בחלופה החפיפניקית: הארכת הצנרת ע"י שימוש במחברי פליז. הבעיה בפעולה זו הינה שהיא יוצרת לראשונה במערכת מצב שבו קיימת בקיר צנרת אשר בשעת הצורך (טפו-טפו) לא ניתן יהיה לשלוף אותה מהמתעל בנקודת המוצא (הברז), מכיוון שהיא לא עוברת בשלמותה בתוך המתעל. לפיכך חשוב לזכור, לטובת העתיד, איפה בתוך הקיר נמצאת נקודת החיבור. אם יום אחד יתרחש משבר (טפו-טפו) ויהיה צורך בשליפת הצנרת, לא יהיה מנוס משבירת הקיר החל מנקודת המוצא (הברז) ועד לנקודת החיבור – ורק משם ניתן יהיה לשלוף את הצנרת. בעיה נוספת שמפריעה לי באפשרות ב' היא שעכשיו זוית הכיפוף של הצנרת, יחד עם המתעלים, הרבה יותר חדה. זאת משום שרציתי להאריך כמה שפחות, ולכן משכתי את הצנרת לעבר הנקודה החדשה, הגבוהה יותר. הפיתול המקורי היה בזוית של כ- 120 מעלות – והנוכחי הוא בזוית של כמעט 90 מעלות, שזה פיתול קצת "אכזרי", ואני לא בטוח שהוא "חוקי". האם אני עובר בכך על עקרונות הצנרת המושחלת? ואם כן – מה יהיה עונשי? ימים יגידו. איך שלא יהיה, מדובר בעבודת חציבה די מתישה – הן של חישוף הצנרת הקודמת, שהוליכה בעבר לברז האמבטיה, והן של התוואי החדש לאותה צנרת, שאמור להגיע לברז המקלחון. ברז המקלחון הוא בעצם ברז קיר פשוט וסטנדרטי, רק שבמקום פיה יש לו יציאה אל המקלחון. זה המקום להעיר שבעת רכישת הקרמיקה והאביזרים אצל זיסו, בטירת כרמל, הציע לי משה זיסו לעשות "אינטרפוץ". למה? כי היום כולם עושים אינטרפוץ. מכיוון שאין לי מושג מה זה אינטרפוץ, לעזעזאל, הוא הסביר לי. מסתבר שהקטע של האינטרפוץ זה שהצנרת שבין ברז המקלחון לבין ראש המקלחון עובר בתוך הקיר ולא על הקיר. האמת היא שזה נראה לי אידיוטי. למה אידיוטי? כי הצינור שמחבר בין ברז המקלחון לראש המקלחון הוא צינור שרשורי פשוט, עם מחברים פשוטים, והוא יכול להתבלות עם הזמן. ומה עושים במקרה שהצינור דולף? או שבאחד החיבורים שלו לצנרת מופיעה דליפה? צריך לשבור את הקיר – לא חבל? ב- 22 השנים שחלפו עד היום כבר יצא לי לא פעם ולא פעמיים להחליף את הצינור השרשורי המצ'וקמק שמוליך מברז האמבטיה לראש מקלחון היד המורכב עליו. אני מתמלא חלחלה למחשבה שאם יהיה לי "אינטרפוץ" אצטרך בכל פעם כזאת לפרק את אריחי הקרמיקה שעל הקיר ולחצוב בקיר כדי להוציא את הצינור הפגום ולהחליפו בחדש. מה שאומר שלא כל טרנד חדש – הוא גם הגיוני. בדיוק כשם שעד היום אני לא מבין מדוע אנשים קונים אסלות מונובלוק, שבהם האסלה והניאגרה הן יחידה אחת. אני רואה באתרי השיפוצים ברשת שאלות של בעלי אסלות מונובלוק מיואשים ותוהים, שצריכים להחליף כל מיני חלקים בניאגרה שהתקלקלה להם פתאום באמצע החיים. אני, לעומת זאת, בכל פעם שמתקלקל לי חלק בניאגרה, מצוף או אטם, מה שלא יהיה – לא שובר תראש יותר מדי, אלא מעיף אותה קיבינימט וקונה חדשה בהום-סנטר ב- 120 שקל. שזה מן-הסתם הרבה יותר זול ממחיר המים שמתבזבזים אצל בעלי אסלות המונובלוק בזמן שהם מתייעצים בפורומים לשיפוץ מה לעשות ובינתיים המים קולחים בשיקשוק עולץ מהניאגרה לאסלה. ואם כבר מדברים, אני גם לא מבין את עניין האסלות התלויות, שאף הן הפכו לאופנתיות. מה הקטע? איזו הנאה יש לאדם בעשיית צרכיו תוך כדי ריחוף באויר? אישית, אם היתי יושב על אסלה "תלויה" היתי מפחד שבכל רגע היא תקרוס מתחת לישבני הענוג. אסלה צריכה לעמוד על הרצפה, כמו שבית צריך לעמוד על האדמה. ברגע שיתחילו לבנות בתים באויר אולי יהיה הגיון באסלה תלויה באויר. אם לחזור לעניין ה"אינטרפוץ", לשמחתי אינני נצרך להיכנס לצרה הצרורה הזאת – שכן לפני מספר חודשים קנתה ענת "דוש" איטלקי שמצא חן בעיניה, מערכת יוקרתית הכוללת ראש רחב והמון ניקלים מבריקים, והעיקר: צינור חיצוני המוליך מהברז לראש הדוש. קדימה לעבודה: לצורך שליפת צנרת המים הנכנסים שהוליכו בעבר לברז האמבטיה אני חוצב בקיר, עם דיסק ופטישון, שתי חציבות תוך שאני נזהר לא לפגוע בצנרת עצמה. הצנרת נשלפת. כעת עלי לחצוב בקיר שתי חציבות חדשות, להולכת הצנרת לברז המקלחת המיועד. לכל צינור אני מחבר – בעזרת מחבר פליז 16-16 – תוספת באורך 20-30 ס"מ של צינור בקוטר זהה: 16 מ"מ, בקצה כל אחד משני הצינורות אני מרכיב זוית פליז של 90 מעלות (שמשום-מה מסתבר שהינה בת 105 מעלות – כנראה על-מנת להגדיל את זוית הכניסה של הצינור המגיע מהקיר, שהרי כל מערכת ההשחלה מבוססת על מומנט הקשתיות וה"עיגוליות"). כאן המקום להעיר שלפני 22 שנה, כאשר בניתי את מערכת האינסטלציה, השתמשתי בקופסאות פלסטיק בזוית 90 מעלות שהתלבשו על זויות הפליז הללו. זוית הפליז התחברו אל קופסת הפלסטיק בעזרת ברגים. חלקה התחתון של קופסת הפלסטיק נצמד אל פתח המתעל, וחלקה העליון של הקופסה נצמד אל פני הקיר במישור אחד עם חלקה העליון של זוית הפליז. לאחר מכן ניתן לבטן את הקופסה בתוך הקיר. הכוונה היא שכאשר ייהיה צורך לשלוף את צינור ה- 16 מ"מ מתוך המתעל, צריך רק לשחרר את הברגים – ואז זוית הפליז תישלף החוצה יחד עם הצינור. כל זה נכון בתיאוריה. בשלב ההתקנה קופסת הפלסטיק חדשה ונוצצת, והכל נראה בסדר. הבעיה התעוררה עכשיו, בשלב הפירוק, כשניסיתי לשחרר את ברגי הקופסה כדי להפריד ממנה את זוית הפליז הנתונה בתוכה. או אז התברר לי לצערי הרב שהברגים נאכלו עם הזמן בקורוזיה, וראשיהם נשחקו. נראה לי שבכל עבודת השיפוץ אין דבר מעצבן יותר מבורג שראשו נשחק, ואין אפשרות לשחרר אותו בהברגה פשוטה. בסופו של דבר נאלצתי להשתמש בפטיש 5 קילו כדי לרסק את קופסאות הפלסטיק הסוררות ולחלץ מתוכן את זויות הפליז. לכן אני מחליט הפעם שלא להשתמש בקופסאות הפלסטיק הללו, שיעילותן מוטלת בספק. זויות הפליז 105 יבוטנו חשופות בקיר. אמנם הדבר ייצור בעיה בעת הצורך בשליפת הצינור, ובמקרה כזה יהיה צורך לשבור את אריחי הקרמיקה באותו אזור, וכן לשבור את הבטון על מנת לחלץ את הזויות עם צינור ה- 16 מ"מ, אבל הנסיון המצער שלי עם קופסאוטת הפלסטיק הישנות אומר לי שבכל מקרה לא יהיה מנוס משבירה. זוית הפליז 105 בנויה כך שחלקה התחתון מתחבר אל צינור המים 16 מ"מ, ואילו חלקה העליון (הפונה מהקיר החוצה) מתחבר אל מתאמי הברז. בנוסף, זוית הפליז 105 מצויידת מאחור בבורג המוקף זיזים עגולים. הבורג נועד לצורך עיגון הזוית אל מתקן קיבוע אשר נקרא משום-מה "אוגן" – כן, כן, זאת לא שגיאת כתיב: איזה חוכמולוג החליט שלמתקן העיגון יקראו "אוגן" באלף ולא בעין. ה"אוגן" הוא מעין סרגל מתכת אובאלי, המשמש גם כ"שטאנץ" או סרגל מדידה. יש בו חורים עגולים לקיבוע שתי הזויות במרחק הסטנדרטי שבין שתי כניסות הברז. כל חור עגול שכזה מוקף בשקערוריות עגולות המותאמות לזיזים העגולים שבאחורי זוית הפליז 105, כך שניתן "לשחק" עם הזוית ולקבע אותה בכל מיני זויות ביחס לסרגל.

אוגן

אוגן

את ה"אוגן" אני מפלס היטב, ומבטן אותו לקיר. לאחר הביטון יש לבצע פילוס נוסף, לתיקון התזוזות שהיו במהלך העבודה. אגב, לפני 22 שנה, כשביצעתי את העבודה הזאת, הדורשת ייבוש מהיר של הבטון לצורך ייצוב, פילוס וקיבוע – השתמשתי בגבס, או פרופילה, או קלסימו, שמתייבשים מהר יותר מהבטון. הפעם השתמשתי בבטון רגיל ביחס מלט-חול 3:1, רק שלתערובת הוספתי מעט מאוד מים. יצאה תערובת יבשה, שאפשר היה "לשחק" איתה כמו פלסטלינה. ביטון ה"אוגן" נעשה כך שהפתחים העליונים של זויות הפליז 105 נושקים לפני הקיר. אל הפתחים הללו מוברגים כעת ה"למדים" – הלא הם מתאמי הברז. ה"למד" מורכב משתי תברוגות, שהאחת מהן מתברגת אל זוית הפליז 105, והשניה אל הברז. אלא שהתברוגות הללו אינן מצויות בקו אחד כי אם בזוית פיתול מסויימת, המאפשרת כיוונון עדין ומדוייק יותר בזמן הרכבת הברז. אם יש הפרש של מילימטרים ספורים בין המרחק בין שני המתאמים לבין המרחק בין כניסות הברז, אפשר לסובב את ה"למדים" כך שהסיבוב יגדיל או יקטין את המרחק ביניהם. לצורך כך אני משתמש בכמות נכבדה של טפלון, מה שמאפשר סגירה לא ממש הרמטית של התברוגת – וכך נותר מרווח שאפשר "לשחק" איתו מאוחר יותר לצורך הכיוונון העדין. מכיוון שפתחה של כל זוית פליז 105 מצוי ממש על פני הקיר, התוצאה הסופית היא שכל מתאם "מבצבץ" מהקיר שני סנטימטרים החוצה. על עניין ה"ביצבוץ" של מתאמי הברז כדי 2 ס"מ מהקיר אני לא סגור לגמרי. מצד אחד המתאמים חייבים לבלוט מהקיר במרחק שיאפשר את הרכבת ה"רוזטות", אותם חרוטים כסופים שנועדו לכסות את הפתחים בקיר לצורך אסתטיקה – אבל מצד שני אם הם יבלטו יותר מדי החוצה, הרוזטות עלולות להישאר מידלדלות באויר. הבעיה שלי היא שבשלב זה של העבודה גם אין לי כל מושג מה יהיה העובי הכולל של הקרמיקה והדבק. שני סנטימטרים נראים לי פשרה הוגנת בין החשש שהמתאמים יהיו בולטים מדי החוצה לבין החשש שהם יהיו שקועים מדי פנימה. נחיה ונראה. אל ה"למדים" אני מחבר את הברז החדש של המקלחון. בודק שהמים זורמים, והכל בסדר – ואז מנתק את המים, מפרק את הברז החדש, ומרכיב במקומו את הברז הישן ששימש עד היום כברז האמבטיה. זאת משום שהעבודות עדיין בעיצומן, ועדיף שהברז החדש יישמר בקופסאתו המקורית, בעוד הברז הישן יהיה זה שיספוג את כל הליכלוך והג'יפה של עבודות השיפוץ.

24/09/2013 – ביטון החציבות

בשלב הבא אני מבטן את החציבות בקיר. בשלב ראשון מבוטנות החציבות שנותרו במיקומה הקודם של הצנרת שהוליכה אל ברז האמבטיה. לפני ביטון החציבות של הצנרת במיקומה החדש (אל ברז המקלחת) מתעוררת בעיה עם קטע הצנרת שנותר חשוף מחוץ למתעלים. צינור ה- 16 מ"מ עובר לאורך כל דרכו בתוך מתעל 25 מ"מ, אבל בקצהו, מקום שבו הוא אמור להתחבר לזוית הפליז 105, הכרחי לחשוף אותו כך שיבלוט כ- 10 ס"מ מחוץ למתעל – על-מנת שאוכל להחזיק אותו בחוזקה בכף היד בעת החיבור לזוית, פעולה המבוססת על הפעלת לחץ. אילו המערכת היתה פתוחה בעברה השני, בנקודת המחלקים של המרכזיה, היתי יכול לבטל לאחר מכן את ה"חריגה" על ידי משיכת הצינור בנקודת המחלקים עד שהיתה מורגשת נעילה המבשרת שחלקה התחתון של זוית הפליז 105 נצמד אל המתעל – וכך אכן עשיתי כשבניתי את המערכת לפני 22 שנה. אלא שהפעם אין לי גישה אל נקודת הכניסה במרכזיה. הפתרון (המאולתר, אני חייב להודות, ולא-ממש מקצועי) הוא "לעטוף" את קטע הצנרת הגלוי ב"כאילו-מתעל": חתיכת צינור פלסטיק שחור בקוטר 40 מ"מ אשר יגן על צינור ה- 16 מ"מ כך שהוא לא יהיה מבוטן לקיר ובאופן זה ניתן יהיה (איכשהו) לשלוף אותו בשעת הצורך. צנור הפלסטיק בקוטר 40 גם יגן על המתעל בכך שהוא ימנע כניסת ליכלוך לתוכו בפתח היציאה של הצנרת, שנותר חשוף (בגלל אי-השימוש בקופסת הפלסטיק). מכיוון שזוית הפליז 105 כבר מורכבת על הצינור, ועכשיו אני מתעצל לפרק אותה, אני פשוט גוזר את קטע צינור ה- 40 מ"מ לאורכו באופן שניתן "להלביש" אותו מבחוץ על הצנרת. פעולת "ההלבשה" מבוצעת כך שחלקו התחתון של צינור ה- 40 מ"מ נצמד לפתח מתעל ה- 25 מ"מ וכאילו מהווה את המשכו. חלקו העליון של צינור ה- 40 מ"מ עוטף את חלקה התחתון של זוית הפליז 105, ומגן עליה בנקודה הקריטית של החיבור עם צינור ה- 16 מ"מ. באשר לחלקה העליון של זוית הפליז 105, כפי שציינתי קודם – החלטתי כבר לבטן אותו בקיר, למרות שפירוש הדבר הוא שכאשר יתעורר הצורך בעתיד לשלוף את הצינור (טפו-טפו) יהיה צורך לשבור קטע מסויים באריחי הקרמיקה וכן את הבטון. בכל מקרה, פיקניק זה לא יהיה.

ביטון חציבות צנרת מקלחת

ביטון חציבות צנרת מקלחת

25/09/2013 – שינוי נקודות המים של כיור הרחצה.

שינוי צנרת המים של הכיור הוא מבצע פשוט יותר משינוי צנרת המים מהאמבטיה למקלחון – מכיוון שכאן מדובר בקיצור הצנרת, ולא בהארכתה. בעבר הברז היה ממוקם מעל הכיור. במקומו יהיה עכשיו ברז "פרח", אשר "יצמח" מתוך הכיור כמו שושנה בין החוחים. בתחתיתו של ברז ה"פרח" יש שתי צינוריות גמישות, האמורות להתחבר אל ברזי הניל בקצה הצנרת. את צינורות הולכת המים, יחד עם המתעלים, אני חותך מבלי שיתלוו לכך חרדות על פגיעה במערכת ההשחלה – כפי שהיה לי עם ברז המקלחת. אדרבא – ככל שהצנרת קצרה יותר, מלאכת השליפה וההשחלה בעתיד (טפו-טפו) תהיה קלה יותר. בעבר נכוויתי כבר פעמים אחדות מברזי ניל מתוצרת מקומית או סינית שאחרי מספר שנים התקלקלו, והסתובבו על ריק. לכן הקפדתי הפעם לקנות ברזי ניל תוצרת גרמניה. ברזי ניל לא נועדו לשימוש יום-יומי. אדם ממוצע משתמש בברז ניל אחת לחמש-שש שנים בערך. הבעיה היא שחמש-שש שנים זה בדיוק פרק הזמן שלוקח לברז ניל להתקלקל. קראתי ברשת שבברזי ניל גרמניים זה לא קורה, אז קניתי גרמניים. במאמר מוסגר אני חייב להעיר כאן שכל העניין הזה של ברזי ניל ממש לא מובן לי. מדוע בכלל משתמשים בברזי ניל? הם כל-כך קטנים ולא נוחים… ברזי הניל תוצרת הארץ שבעבר הפסיקו לעבוד אצלי היו ברזי הניאגרה בשירותים. מה שעשיתי היה להחליף אותם בברזי פלסטיק קטנים, פשוטים וזולים, מתוצרת מדגל, ואיתם לא היו לי אף-פעם בעיות. מצד שני, היתרון של ברזי הניל כשמדובר בהתקנה מתחת לכיור הוא בעצם היותם קטנים, ובכך שהם לא תופסים מקום רב מדי. בעת מיקום נקודות היציאה לברזי הניל חשוב להקפיד על כך שהנקודות יימצאו מתחת לכיור המיועד, אבל שלא יהיו מרוחקות מדי מפתח הברז, כדי שהצינוריות בתחתית הברז יגיעו בקלות אל ברזי הניל. חשוב גם למקם את הנקודות בריחוק המתואם עם רוחב הכיור, כך שבסופו של דבר שני ברזי הניל יימצאו משני צידי הכיור – ולא יוסתרו על ידו. לצורך כך אני גורר את הארונית, עם הכיור עליה, מעמיד אותה על בלוקים לצורך הגבהה של 10 ס"מ (שזה גובה הריצוף כולל המילוי), וממקם את נקודות היציאה של ברזי הניל מתחת לכיור ומשני צידיו. ראיתי ביו-טיוב סרטון הדרכה עם פטנט נחמד: המתקין הרכיב את ברזי הניל על לוח עץ אותו הוא ביטן בתוך הקיר. זה נראה לי רעיון טוב, כי את לוח העץ אפשר לפלס בקלות, ואפשר למקם אותו כך שהוא יימצא במקביל לפני הקיר, ואז גם ברזי הניל יהיו מקבילים זה לזה ומרוחקים במידה שווה מפני הקיר לאחר חיפוי הקרמיקה. לצורך כך אני מנסר חתיכת עץ 10X2 ס"מ, באורך 30 ס"מ, חוצב עבורו מלבן בקיר ומכניס אותו פנימה לתוך הקיר. לאחר מכן אני מבטן את העץ לקיר. יומיים לאחר מכן, כשהבטון הספיק להתייבש, אני מבריג אליו את זויות הפליז 105. הפעם מדובר בזויות פליז 105 מעט שונות מאלו בהן השתמשתי לחיבור צנרת המקלחון. בעוד שהקודמות היו מצויידות בבורג אחורי, שנועד לקבע אותן אל ה"אוגן" – הרי הפעם, מכיוון שלא השתמשתי ב"אוגן", אלא בלוח עץ, אני משתמש בזויות פליז 105 עם גב בצורת משולש בעל שלושה חורי הברגה.

זוית פליז עם תושבת

זוית פליז עם תושבת

זויות הפליז מוברגות אל הקרש המבוטן בעזרת ברגים פשוטים, שלושה ברגים לכל זוית. לאחר מכן אני מבריג את ברזי הניל אל פתחי זויות הפליז. גם הפעם אני משתמש בהרבה טפלון, על-מנת לאפשר "משחק" בשלב חיבור צינוריות הברז מאוחר יותר – כלומר שיהיה אפשר להבריג עוד קצת, רבע סיבוב או חצי סיבוב קדימה, כדי לשנות את מיקום פיית ברז הניל ולקרב אותה לקצה הצינורית. נותר לי רק לקוות שברזי הניל ממוקמים בנקודות שיאפשרו גישה קלה ונוחה אליהם מתחת לכיור בזמן הרכבת ברז ה"פרח". כמו-כן נותר לי לקוות שהמרחק בין ברזי הניל זה מזה, כמו גם ריחוקם מהרצפה – הינו סטנדרטי ואוניברסלי, מה שיאפשר לי בבוא העת לשדרג את הכיור והארונית, כלומר להחליף את כלי הסניטציה מבלי לשנות את מיקום הברזים.

קיבוע ברזי ניל על לוח עץ

קיבוע ברזי ניל על לוח עץ

לסיום יש לבדוק אם שני ברזי הניל נמצאים בקו מפולס – ולבצע התאמות קטנות עד שהבועה בפלס מתייצבת במרכז.

פילוס ברזי הניל

פילוס ברזי הניל

ככה זה נראה בסוף: ברזי הניל ופתח הניקוז לכיור

ככה זה נראה בסוף: ברזי הניל ופתח הניקוז לכיור

26/09/2013 – התקנת מערכת הניקוז למקלחון

מערכת הניקוז היא גולת הכותרת של הפרוייקט. השקעתי הרבה מחשבה בתיכנונה ובהקמתה, לאור לקחים שנצברו עם הזמן מהמערכת הישנה. שתי המטרות העיקריות העומדות מאחורי תכנון המערכת הן: א) ניקוז מהיר. ב) מניעת ריחות רעים. האיטיות בניקוז הישן נבעה מהצטברות ליכלוך, מבלי שתהיה אפשרות גישה נוחה לסלקו ממקום הצטברותו, בנקודת הריקון. הבעיה נעוצה בסיפון, הממוקם בתחתית פתח הריקון. יצור פתלתל שאני קורא לו "שבלול" – בגלל צורתו השבלולית המזכירה את האות S. חרף מידותיו הקטנות מוטל עליו תפקיד כפול: א) קליטת המים הניגרים. ב) חסימת ריח.

סיפון או שבלול?

סיפון או שבלול?

צורתו השבלולית של הסיפון נובעת מתפקידו כמחסום-ריח. על פי חוק הכלים השלובים, תחתיתו הקעורה של ה"שבלול" שומרת בתוכו כמות קבועה של מים, המונעים את מעבר ריחות הביוב. הבעיה היא שה"שבלול" הוא גם האביזר הקולט את הליכלוך הניגר עם מי האמבטיה/מקלחת – שיער, חול, או סתם ג'יפה לא מזוהה. הליכלוך הזה שוקע בתחתיתו הקעורה של השבלול, אלא שבגלל צורתו המפותלת לא ניתן להכניס פנימה את האצבעות כדי לסלק את המשקעים. וכך משקעי הליכלוך מצטברים עם הזמן וחוסמים את מעבר המים – מה שגורם להאטת הזרימה, ובסופו של דבר עלולים לגרום לסתימה במערכת הניקוז. נשאלת השאלה: מדוע אביזר כה קטן אמור למלא שני תפקידים כה חשובים? התשובה היא שהשרברב/שיפוצניק המצוי בארצנו, מעדיף "להקטין ראש", ולהתעסק עם כמה שפחות חלקים ואביזרים בחלל המצומצם המוקצה לצנרת הניקוז בחדר האמבטיה הסטנדרטי. מדובר בחלל שגובהו 10 ס"מ בסך-הכל. בעל המלאכה המצוי אינו אוהב להגדיל ראש. לרוב מדובר באנשי עבודה פשוטים, שהתרגלו לעשות את העבודה במינימום השקעה, מינימום מאמץ ומינימום מחשבה. ככלות הכל, לא מדובר בדירה בה בעל המלאכה עצמו עומד להתגורר. מה שחשוב לו זה לגמור את העבודה, להראות לבעל-הבית שהמערכת "עובדת", ולקבל את כספו. המערכת אכן תעבוד באופן תקין בתקופה הראשונה, וכל הצדדים יהיו מרוצים. אלא שבינתיים הליכלוך יצטבר בהדרגה, והזרימה תיחלש בהדרגה – ועד שתגיע הקטסטרופה, בדמות סתימה טוטאלית, יחלפו שנים, ואז לך תחפש את השיפוצניק… במלים אחרות, כששיפוצניק מבצע עבודת אינסטלציה, הוא חושב משהו כמו שלושה חודשים קדימה, במקרה הטוב. אם תצוץ בעיה במערכת בחודשים הקרובים, בעל הבית עלול להתקשר אליו בעצבים ולדרוש את תיקון התקלה. אבל אם התקלה תתרחש בעוד מספר שנים, הוא תמיד יוכל להתנער מאחריותו בנימוק שמדובר בבלאי, או בתקלה שאינה קשורה לעבודתו. בעל-הבית, אבל, צריך לחשוב 30 שנה קדימה. המערכת שהוא משקיע בה ממיטב כספו, אמורה לשרת אותו לפחות שנות דור ללא צורך להזעיק בדחיפות בעלי מקצוע לתיקון בעיות בלתי-צפויות – כגון נזילות, סתימות, או מפגעי ריח. כמו בכל עבודת שיפוץ, עצם העובדה שהעבודה "בוצעה", והמערכת "עובדת" – אין פירושה שהדברים נעשו נכון. מערכות הניקוז והאינסטלציה נבחנות לטווח ארוך. מה שמזכיר לי את מדורי ביקורת הרכב בעתונים, שתמיד מפרסמים כמה זמן נדרש לרכב החדש כדי להאיץ מאפס למאה קמ"ש. את מי זה מעניין? מה זה חשוב? הרבה יותר חשוב, לדעתי, זה כיצד הרכב יתפקד בעוד חמש-שש שנים, כשמד הקילומטרים יראה מספר בן חמש או שש ספרות. האם גם אז המנוע יגיב ביעילות? האם הוא בכלל יעבוד או ישבוק חיים? כמה שמן הוא יאכל? ומה עם מערכת ההילוכים? ובאיזו מידה הרכב ישמור על ערכו? אז אוקיי, נניח שיש פה-ושם בודדים הקונים רכב ואחרי שנה מוכרים אותו וקונים חדש, ומה שמעניין אותם זה רק הנתונים ההתחלתיים של הרכב – אבל רובנו קונים רכב שישרת אותנו לפחות שלוש-ארבע שנים, אם לא יותר. הפתרון שלי הוא פיצול שתי הפונקציות: א) מתחת לפתח המקלחון יותקן אביזר פשוט לקליטת המים הניגרים. ב) בהמשך המערכת יותקן מחסום-ריח נפרד. אביזר קליטת המים יהיה קופסה פשוטה שמאפשרת גישה אליה לצורך סילוק משקעי הליכלוך (בטרם ימשיכו למערכת הניקוז ויסתמו אותה כליל), במקום ה"שבלול" הפתלתל. מחסום הריח יורכב מחיבור כמה זויות של 90 מעלות אשר ייצור את צורת האות U – כך שבתחתיתו תמיד תישמר כמות מים שתמנע מעבר ריחות מהביוב לחלל חדר האמבטיה – בהתבסס על חוק הכלים השלובים. לצורך הקמת מערכת הניקוז הזאת יהיה צורך בהגבהת אגנית המקלחון בגובה 10 ס"מ נוספים מפני הריצוף, ובסך-הכל 20 ס"מ מרצפת הבטון (גובה הריצוף מרצפת הבטון הוא 10 ס"מ) – כלומר ביצירת "מדרגה". המדרגה הזאת נחוצה משתי סיבות: א) נקודת הניקוז חייבת להיות גבוהה מכל שאר הנקודות במערכת הניקוז (שאם לא כן חוק הכלים השלובים יפעל במהופך, דהיינו: כמות קבועה של מיים תמיד תישאר על רצפת האגנית). ב) ככל שנקודת הניקוז של האגנית גבוהה יותר, כך המים יתנקזו במהירות גבוהה יותר. מדובר בתוספת עבודה, אמנם, אבל זה לא מפחיד אותי. בנוסף יש בהגבהה הזאת אלמנט אסתטי ייחודי. יתרה מזאת: ל"מדרגה" יהיה גם שימוש פונקציונלי: אפשר יהיה להניח עליה בקבוקי שמפו, למשל, או כל אביזר אחר – שיהיו מוגבהים מעל פני הריצפה הרטובה. כאמור, אחד היתרונות בהגבהה הזאת יהיה בזירוז ניקוז המים. הפרש הגבהים בין פתח הניקוז של האגנית לנקודת היציאה לביוב, בקצה המערכת, יעמוד על 20 ס"מ. קודם לכן, כשהיה מדובר בחלל עבודה שגובהו 10 ס"מ, ניתן היה ליצור שיפוע מתון מאוד – דבר המאט את זרימת המים. המדרגה תיצור "מפל" מים שיאפשר זרימה מהירה. החלטה נוספת שאני מקבל היא שצנרת הניקוז תהיה בקוטר של 50 מ"מ, במקום הצנרת הישנה שקוטרה 40 מ"מ. ההפרש הזה, בן עשרת המילימטרים, יהיה משמעותי כשמדובר בניקוז – כי אם הזמן טבעי שהצנרת תתמלא בחול או בחלקיקי ליכלוך מוצקים שלא יגיעו אל הביוב, והצטברותם עלולה לסתום את הצינור. אני נכנס לגוגל ומחפש סיפון "ישר" ופשוט לאגנית – בלי פיתולים שבלוליים. בקטלוג של "חוליות" אני מוצא שני סיפונים כאלה: האחד נקרא "חיבור קצר לאגנית", והשני נקרא "חיבור ארוך לאגנית". כעת נותר לבדוק אם המידות מתאימות לאגנית. האגנית המיועדת (90X90 ס"מ) היא בעלת פתח יציאה בקוטרו 60 מ"מ, וסביבו שקערורית שקוטרה 90 מ"מ. הסיפון אמור "להתלבש" מלמטה על השקערורית ולכסות את חור הניקוז – דהיינו: פתח הכניסה של הסיפון צריך להיות גדול מ- 60 מ"מ וקטן מ- 90 מ"מ. במפרט של הקטלוג מצוין שקוטר הפתח העליון (הנקוב באות D) של "חיבור קצר לאגנית" הינו 44 מ"מ. מה שפוסל אותו – שכן קוטר הפתח העליון קטן מדי לאגנית המיועדת. לעומת זאת, קוטר הפתח העליון (D) של "חיבור ארוך לאגנית" הוא 77 מ"מ, מה שבהחלט מתאים לפתח האגנית המיועדת: הוא קטן מ- 90 מ"מ (קוטר השקערורית) וגדול מ- 60 מ"מ (קוטר חור הניקוז). הבעיה עם "החיבור הארוך לאגנית" היא קוטרו של פתח היציאה (הנקוב באותיות DN): 40 מ"מ. כפי שציינתי קודם, החלטתי שצנרת הניקוז תהיה בקוטר של 50 מ"מ. הפתרון שלי היה לחבר לצינור היציאה מעביר 40-50, כך שהמערכת תמשיך בקוטר הרצוי של 50 מ"מ (פתרון לא כל-כך חכם, כפי שיפורט בהמשך). מצוייד בכל המידע הנ"ל אני ניגש אל הטמבוריה הסמוכה, החנות של האחים שמחי בעתלית – ומדבר עם איתי ועם אביו מנשה, שלא ממש מבינים מה אני רוצה מהם. יש להם סיפון סטנדרטי למקלחון, שעולה רק 20 ש"ח וכולם משתמשים בו, ועד היום אף אחד לא התלונן. בקשר ל"כולם" כבר הבעתי כאן את דעתי. הלאה. משם אני נוסע לטירת כרמל, שם יש מחסן אינסטלציה גדול במתחם שנקרא "ענק העץ והגבס". למעלה מחצי שעה של נבירה בין שלל אביזרי האינסטלציה, לא מביאה אותי למחוז חפצי. גם כשאני מדבר עם קובי, הבעלים, הוא לא ממש מבין על מה אני מדבר. המבט בעיניו מעלה תהיות לגבי מצבי הנפשי. גם הוא מציע לי את ה"שבלול" שעולה 20 ש"ח וש"כולם" משתמשים בו. משם קפיצה לזיסו, גמכן בטירת כרמל, ושיחה עם משה – שמכר לנו את כל האביזרים (מקלחון, קרמיקה, ארונית, כיור, וכו'), ושבמקרה הוא גם שכן שלנו ומתגורר בסמוך בגבעת הפרחים – ושגם הוא לא ממש מבין מה נפל עלי. בחזרה הביתה, ומשם טלפון לשרות הלקוחות של "חוליות". אני שואל איך אפשר להשיג את האביזר שנקרא "חיבור ארוך לאגנית". הפקידה הסימפטית מתעניינת איפה אני גר, ונותנת לי שמות של ארבעה משווקים גדולים של "חוליות" באזור חיפה: 1) ש.א.ח.פ – דרך חיפה 16 ק.אתא, טלפון: 04-8411471 http://www.sacf.co.il/ 2) מנדלסון – דרך הגבורה 11 ק.אתא, טלפון: 04-8464999 http://www.mlsbar.com/ 3) ש.א.ל – דרך ההסתדרות 159 חיפה, טלפון: 04-8727280 http://www.saltech.co.il/?CategoryID=20&ArticleID=1&SourceID=20&sng=1 4) ר.מלול – רחוב מרדכי מקלף 24 חיפה, טלפון: 04-8722206

http://www.b144.co.il/B144_sip/members/4D1C03114672615E491405.aspx

27/09/20113 – חיפושים במחסני המשווקים

חמוש ברשימה אני נוסע ביום ששי לאזור המפרץ, ופוצח בסריקות. אצל מלול, ליד צומת הצ'ק פוסט, הבחור לא ממש יודע על מה אני מדבר. כשאני מראה לו את האביזר בקטלוג, הוא נאנח בכבדות ומתנצל שאין לו כרגע במלאי, אבל הוא יכול להזמין עבורי אם אני רוצה. אני אומר תודה, וממשיך הלאה. אצל ש.א.ח.פ, בקרית אתא, הבעלים הסימפטי דווקא מבין מייד על מה אני מדבר. "היתי אינסטלטור 35 שנה," אומר. "ואני מסכים איתך. אולי נשאר לי אחד במחסן." הוא הולך לחפש במחסן, וכעבור עשר דקות חוזר כשבידו האביזר המיוחל. "תדע לך שהקבלנים הגדולים, אלה שבונים כיום רבי-קומות בבניה מודרנית, משתמשים רק בזה," מוסיף ומציין. אני משלם 35 ש"ח ויוצא כשעל פני מרוח חיוך של אושר. אבל כבר בנסיעה חזרה הביתה מתחילים הספקות לכרסם. צינור היציאה הוא בקוטר של 40 מ"מ בלבד, ואני הרי החלטתי שכל צנרת הניקוז תהיה בקוטר 50 מ"מ. הפתרון שחשבתי עליו קודם לכן, בדמות חיבור מעביר (מתאם) 40-50, הוא פתרון מטופש. כשם שחוזקה של שרשרת נקבע על ידי החוליה החלשה שלה, כך גם קוטרה של צנרת ניקוז נקבע על ידי הקטע הצר שלה. אין טעם בצנרת בקוטר 50 מ"מ, אם אחד מקטעיה הוא בקוטר 40 מ"מ. הכוונה בהגדלת הקוטר ל- 50 מ"מ היתה להגביר את קצב זרימת המים, ולמנוע סתימה בעתיד, אבל אם קוטר צינור היציאה של הסיפון הוא 40 מ"מ – מהירות הזרימה תהיה בהתאם לכך, ולא משנה מה קוטר הצנרת בהמשך. אז עד שאני מגיע כבר גומלת בי ההחלטה שעם כל הכבוד וההערכה למאמצים שהשקעתי במחקר הקטן שלי, כמו גם לסקר השווקים המתיש שערכתי, גם "חיבור ארוך לאגנית" של "חוליות" אינו הפתרון הרצוי. וכך נבחרת בסופו של דבר אחת הקופסאות הפשוטות שמתגלגלות בין שלל עודפי חומרי האינסטלציה במחסן – קופסה עגולה פשוטה עם פתח יציאה של 50 מ"מ. הבעיה עם הקופסה הזאת היא שאין אפשרות לחבר אותה בהברגה אל ה"רשת" המותקנת מעל פתח הניקוז באגנית. אכן בעיה רצינית, אם כי האמת היא שנסיון השנים לימדני שגם פתרון ההברגה בסיפון שקניתי, כמו גם בסיפון ה"שבלול", אינו פתרון אידיאלי. במערכת הניקוז הישנה, כמו גם באמבטיה הגדולה, שעדיין לא עומדת בפני שיפוץ קרוב, ראש הבורג נשחק עם השנים וצבר קורוזיה עד שכיום בלתי אפשרי לחלץ אותו מהתושבת. החלטתי איפוא שלא נורא אם ה"רשת" העליונה לא תוברג הרמטית אל הסיפון, אלא תהיה פשוט מונחת על פתח האגנית. בשעת הצורך ניתן יהיה פשוט להרים אותה, כדי לאפשר גישה אל קופסת הניקוז, בלי צורך להתמודד עם ברגים סוררים (אם הפתרון לא יהיה משביע רצון, והרשתית תהיה חופשיה מדי, "מידלדלת", ניתן יהיה להדביק אותה עם סיליקון פשוט, ובשעת הצורך לגרד אותו). באשר לחיבור הסיפון מתחת לאגנית, הרי שכיום יש חומר איטום מעולה בשם סיליקון "סופר 7" שבאמצעותו ניתן להצמיד היטב את הסיפון לתחתית. בנוסף, אני מחליט שבזמן הנחת האגנית על מצע החול אדאג להצמיד את פני הסיפון אל תחתית האגנית כך שמלמטה ילחץ על הסיפון מצע החול, ומלמעלה ילחץ עליו משקל האגנית – באופן שתיווצר אטימה כמעט "הרמטית".

28/09/2013 – הרכבת חלקי הניקוז

מצוייד בתובנות הללו אני ניגש להרכבת מערכת הניקוז. כאן סוף-סוף אני זוכה לכמה דקות של הנאה צרופה, של חזרה לילדות ומשחק בלגו. זאת בעצם "השורה התחתונה" של עבודת הניקוז, אחרי כל החציבות, התיכנונים, והעבודה השחורה. חבל רק שהמשחק כה קצר. תוך דקות ספורות מחוברות הזויות זו לזו – והנה ה"קונסטרוקציה" ניצבת לתפארת.

מערכת הניקוז הראשית - מבוססת על חוק הכלים השלובים. מימין - פתח הניקוז למקלחון. משמאל - יציאה לביוב

מערכת הניקוז הראשית – מבוססת על חוק הכלים השלובים

התוצאה בהחלט משביעה את דעתי. תוך כדי נבירה בשלל אבזרי האינסטלציה במחסן גם מצאתי חיבור בצורת "קומקום" לפתח הניקוז הראשי לצנרת הביוב, בקוטר 4 צול, מה שחוסך לי כעת הוספת מחברים נוספים. איפשהו באמצע הקו אני ממקם את קופסת הביקורת, שבפתח אחד מתחבר אליה צינור הניקוז מהמקלחון, בפתח אחר הקו ממשיך לעבר נקודת הניקוז הראשית של צינור הארבע צול היורד לביוב, פתח שלישי נשאר פתוח לפי שעה – הוא עתיד להתחבר עם קו הניקוז המגיע מכיור הרחצה. הפתח הרביעי נאטם בפקק (עם גומיה כמובן). גם כאן מתעוררות בעיות – שתיים ליתר דיוק. האחת, מכיוון שקו הניקוז כולו בנוי בשיפוע, גם מכסה קופסת הביקורת יצא משופע, וזה נראה כלפי חוץ "עקום" כמו מגדל פיזה. בעיה שניה, בגלל ה"מדרגה" שבניתי, מכסה קופסת הביקורת נותר "קבור" עמוק מתחת לפני הריצוף העליון של המדרגה, ואין אליו גישה ישירה. הפתרון לשתי הבעיות הללו יהיה בדמות "הגבהה" של פתח קופסת הביקורת, מעין תותב שיולבש עליה בשלב מאוחר יותר. בשלב זה המערכת בנויה באופן רופף – ללא גומיות איטום, וללא סיליקון איטום – וזאת על-מנת שאפשר יהיה לעשות בה שינויים והתאמות בהמשך העבודה.

29/09/2013 – הגבהה לאגנית הניקוז

בגלל המבנה המיוחד של מערכת הניקוז לאגנית, הכולל מחסום ריח בנוי מזויות פלסטיק של 90 מעלות, ה"סיפון" נותר "תלוי באויר" בגובה של 10 ס"מ מעל רצפת הבטון – כך שחלקו העליון מצוי בגובה 20 ס"מ מעל רצפת הבטון. המרווח הקיים בין רצפת הבטון לפני הריצוף הוא 10 ס"מ, על כן יש צורך בהגבהה. מדובר באילוץ, אבל יש בו יתרון פונקציונלי: מיקום האגנית בהגבהה של 20 ס"מ, במקום 10 ס"מ, יאפשר ניקוז מהיר של מי הדלוחין מהמקלחת.

החלק הימני של מערכת הניקוז מוגבה בגלל הגבהת האגנית

החלק הימני של מערכת הניקוז מוגבה בגלל הגבהת האגנית

למען האמת, גם אלמלא האילוץ של מערכת הניקוז עדיף להתקין את האגנית גבוה מעל רצפת הבטון, כדי ליצור שיפוע משמעותי, שיאפשר ניקוז מהיר. החלל בין רצפת הבטון לפני הריצוף הוא בגובה 10 ס"מ, מתוכם 2-3 ס"מ מיועדים לטיט ולעובי המרצפת – מה שמותיר מרווח זעום של 7-8 ס"מ לשיפוע צינור הניקוז. התקן מחייב שיפוע של 2%, שהינו מינימלי – ואינו מאפשר זרימה קולחת. אבל אין ספק שנחמד יותר להתקלח בזרם שוטף ושוצף. ובמקרה כזה שיפוע מתון יגרום להצטברות מים על רצפת המקלחון. במלה אחת: שלולית. יתרה מזאת, עם השנים הצטברות משקעי ליכלוך במערכת הניקוז תגרום לכך שהניקוז יהיה יותר ויותר איטי. ההגבהה נחוצה, אם כן, כדי ליצור שיפוע תלול שיאפשר ניקוז מהיר. שיקול מעין זה כמובן שאינו נכלל בדרך-כלל במערכת השיקולים של השיפוצניק המצוי. עבורו מדובר בתוספת עבודה ובתוספת כאב-ראש. הוא יעדיף להניח את האגנית בגובה הריצוף – ולעזעזאל מהירות הניקוז. כל עוד המים מתנקזים – הוא את שלו עשה. וכמו תמיד, כשעושים משהו מסיבות פונקציונליות – יש בכך גם אלמנט אסתטי. האלמנט האסתטי מתבטא בכך שאגנית המקלחון לא סתם "יושבת" על הרצפה כפשוטת-עם, אלא יש לה במה משלה, מה שמוסיף לה מימד של "נפח". אם קודם היא היתה דו-מימדית, עכשיו היא תלת-מימדית. המחשבה הראשונה היא פשוט להניח את האגנית על ערימת חול מעורב במלט – ולהניח לרצף להשלים את בניית המדרגה מסביב לערימת המילוי בשעת הריצוף. במחשבה שניה אני מחליט לעשות עבודה רצינית: בניה של ממש, עם בלוקים שיתחמו את המדרגה מכל צידיה. הסיבה הראשונה להחלטתי לבנות בלוקים הינה להקל על עבודת הרצף בשלב ריצוף הקירות האנכיים של המדרגה. קשה לבצע עבודה כזאת על ערימת מילוי סתמית של חול ומלט. הרבה יותר קל לצפות בקרמיקה צלעות אנכיים של בלוקים. סיבה שניה הינה הרצון לקבוע את צורת המדרגה כבר בשלב מוקדם זה של בניית המערכת, ולא לסמוך על שיקול דעתו של הרצף – שבמקרה שלי קוראים לו תיה והוא פועל סיני סימפטי ומקצועי, אבל לוקה בנטיה "להקטין ראש". סיבה שלישית היא הצורך לתחום את ערימת מילוי החול והמלט כדי שלא תתפזר על פני רצפת הבטון של חדר האמבטיה, אלא תישאר כלואה מתחת לאגנית. לצורך כך אני משתמש בבלוקים 10, בהם משתמשים לבניית קירות פנימיים בדרך-כלל. בלוק 10 נקרא כך משום שרוחבו 10 ס"מ. אורכו 40 ס"מ – וגובהו 20 ס"מ, שזה בערך גובה ההגבהה, כך שהוא בהחלט מתאים. הכוונה הראשונית הינה לבנות את שורת הבלוקים במרחק 90 ס"מ מהקירות, כך ששולי האגנית יישבו על הבלוקים. במחשבה שניה הרעיון נפסל, כי נראה לי מסוכן ששולי האגנית יישבו על בלוקים קשיחים בעוד שאר חלקי האגנית יושבים על מצע חול ומלט. האגנית עשויה חרס, והיא עלולה להישבר בשעה שאדם בעל משקל ממוצע, או גדול מהממוצע, יעמוד עליה – כתוצאה מהבדלי העומסים והתמיכות. עדיף שכל חלקי האגנית יישבו על מצע אחיד של חול ומלט. מסקנה: יש להרחיק את שורות הבלוקים משולי האגנית. לפיכך אני מרחיק את הבלוקים כ- 100 ס"מ מהקירות, במקום 90 הסנטימטרים שהם רוחב האגנית. תוך כדי כך אני קולט שבכך אני יוצר סוג של הרחבה לאגנית, כלומר מרחיב את שוליה ב- 10 ס"מ נוספים. בכך מתווסף מימד של "שלח" למדרגה, שמלכתחילה היתה אמורה לעמוד רק על "רום" ("רום" ו"שלח" הם מושגים מעולם המדרגות). לתוספת הזאת יש יתרונות אסתטיים ושימושיים גם יחד. היתרונות השימושיים: א) מדרגה סביב המקלחון תאפשר הנחת אביזרים שונים בהגבהה מעל רצפת האמבטיה, כגון בקבוקי שמפו, שיהיו מונחים בקרבת מקום למקלחת. כשם שהמשכה של המדרגה, באזור האסלה, ישמש להנחת מברשת הניקוי לאסלה, למשל, או גלילי נייר טואלט לשעת חירום. ג) במקרה שיינתזו טיפות מתחת לדלתות המקלחון, בעת הרחצה, הרטיבות לא תתפשט על פני רצפת האמבטיה אלא תישאר על שולי המדרגה. שתי שורות הבלוקים, האחת במקביל לקיר המזרחי והשניה במקביל לקיר הצפוני, נבנות תוך הקפדה על כך שרוחב המדרגה בצידה האחד (כלומר מרחק הבלוק משולי האגנית) יהיה זהה לרוחב בצידה האחר. כמו-כן אני מקפיד כמובן שהבלוקים יהיו מפולסים, וכן שיימצאו לכל אורך השורה במקביל לקיר, ללא סטיות. את הבלוקים אני מבטן לרצפה, וליתר בטחון ממלא את חלליהם בבטון. זאת מאחר שהם אמורים לתמוך מהצד בכל המערכת של המקלחון, ועל כן צפויים לעמוד בעומס כבד. העומס אמנם יופעל כלפי מטה – אבל יתפשט גם לצדדים. הוא כולל את משקל האדם המתקלח, פלוס משקל האגנית, פלוס משקל המילוי. הבלוקים אמנם יהיו "קבורים" בעומק 10 ס"מ בתוך ריצוף הריצפה, מה שמבטיח יציבות ל- 10 הס"מ התחתונים שלהם, אבל 10 הסנטימטרים העליונים יהיו חשופים. אחרי בניית ה"קירות" אני עובר לשלב המילוי. שופך לתוך המדרגה מילוי תערובת חול ומלט, ביחס של 3 חול 1 מלט. כמות המילוי הנדרשת גדולה מכפי שחשבתי מלכתחילה: מדובר בשטח של מטר על מטר, שגובהו 20 ס"מ – ובחשבון פשוט בחמישית קוב. עם תום המילוי אני מחליק ומפלס את פני השטח, כהכנה להנחת האגנית.

תשתית לאגנית המקלחון

תשתית לאגנית המקלחון

02/10/2013 – הנחת האגנית

עכשדיו צריך להציב את האגנית. האגנית היא פינתית, כלומר אמורה להימצא במפגש הקירות המזרחי והצפוני. בשלב זה אין לי מושג האם להצמיד את דפנות האגנית לקיר החשוף, בטרם קירויו באריחי הקרמיקה, או להשאיר מרווח. משום-מה נראה לי שהצמדת האגנית לקיר החשוף היא טעות, כי אחרי הנחת הקרמיקה, בעובי של 2-3 ס"מ (עובי האריח + עובי הדבק) האגנית כבר לא תהיה באורך 90 ס"מ, אלא תתקצר ל- 87-88 ס"מ – והתוצאה תהיה שדלתות המקלחון, שמותאמות לצלע באורך 90 ס"מ, יימצאו מחוץ לאגנית – מה שיגרום לנזילת מים החוצה בעת הרחצה. ביג מיסטייק. בשלב מאוחר יותר יתבררו לי שתי הטעויות במערכת השיקולים שלי: א) עובי שכבת הקרמיקה אינו 2-3 ס"מ, זאת משום שבניגוד לריצוף הריצפה, שבו משתמשים בטיט שעוביו יותר מסנטימטר, הרי שבקירוי משתמשים בדבק קרמיקה, שעוביו מילימטרים ספורים – ובכל אופן פחות מסנטימטר. ב) דלתות המקלחון אינן באורך של 90 ס"מ, בדיוק מסיבה זו: הן קצרות ב- 2 ס"מ מאורך צלעות האגנית על-מנת שניתן יהיה להצמיד את האגנית לקיר ו"לקבור" את שוליה בשכבת הקירוי. סוגיה נוספת שמעסיקה אותי היתה האם אריחי הקיר אמורים להיצמד לשולי האגנית מהצד, או "לשבת עליהם" מלמעלה. כדי לקבל תשובה על כך אני נכנס לאינטרנט, מעיינתי בתמונות וצופה בסרטונים ביוטיוב. מסקנה סופית: האריחים אמורים "לשבת" על האגנית מלמעלה. הגיוני, שהרי אם האריח נצמד אל האגנית מהצד נוצר מרווח שבו המים יכולים לעמוד, להצטבר, ועם הזמן לחלחל בעדו. לעומת זאת, כאשר האריח "יושב" על שולי האגנית, המים ניגרים אל האגנית. מכיוון שאני לא לגמרי סגור על עצמי, אני מגיע לפשרה לפיה אשאיר רווח של 2 ס"מ בין הקירות החשופים לבין האגנית. (החלטה שמאוחר יותר אני עתיד לשלם עליה ביוקר…) באשר לגובה האגנית מעל פני רצפת הבטון – הרי שזה מוכתב על ידי גובה הסיפון, אותה קופסת איסוף ממנה התחיל תיכנון מערכת הניקוז. פתח הסיפון נמצא בגובה של 20 ס"מ מעל פני הריצפה. מה שמתאים לגובה הבלוקים ולגובה המילוי. הבעיה היא לכוון את הסיפון כך שיימצא מתחת לפתח העגול שבאגנית. זאת הסיבה לכך שכשהתקנתי את מערכת הניקוז לא אטמתי את החיבורים בגומיות, אלא השארתי הכל חופשי. כעת יש לי אפשרות להזיז את המיפרקים ולשחק עם המערכת. כיוונון הסיפון כך שיימצא בדיוק מתחת לפתח הניקוז של האגנית דורש מספר התאמות, ניסור צינורות בכמה סנטימטרים – והרמה והחזרה חוזרות ונשנות של האגנית הכבדה – עד שבסופו של דבר הסיפון יושב במדוייק במקומו הרצוי. לסיום החלק הזה יש לפלס את האגנית. בהתחלה התלבטתי האם עלי לפלס אותה, או להניח אותה בשיפוע לצורך ניקוז המים אל פתח הניקוז. אלא שבדיקה פשוטה גילתה שמידרך האגנית בנוי בשיפוע ביחס לדפנות, מה שאומר שהדפנות עצמן חייבות להיות מפולסות.

פילוס האגנית

פילוס האגנית

כעת, כשהמערכת מסונכרנת עם האגנית, אפשר להתקין את גומיות האיטום בנקודות החיבור שבין חלקי צנרת הפלסטיק – זויות, צינורות, קופסת ביקורת, וכל השאר. מכאן והלאה המערכת נוקשה, ויהיה קשה לבצע בה שינויים דרסטיים, אבל אני מקווה שלא יהיה בכך צורך. לאחר הנחת האגנית נותר הפרש גובה בין הבלוקים (והמילוי) לבין שולי האגנית, בשל העובדה שעובי האגנית עצמה הוא 2-3 ס"מ. את הפרש הגבהים הזה אין בכוונתי למלא בשלב זה; הוא ישמש להנחת התשתית (טיט) לריצוף הקרמיקה של המדרגה סביב שולי האגנית. בשלב הבא יש לבנות את המשך המדרגה מערבה, לעבר האסלה. כאן אני מתחבט בשאלה האם המדרגה צריכה להגיע עד לנקודת הריקון הראשית, שבה מערכת הניקוז התחברת לצינור הביוב 4 צול היורד מרצפת הבטון לביוב – ושם להיגמר, או שמא להמשיך אותה הלאה, אל מאחורי האסלה והלאה אל הקיר המערבי. בסופו של דבר מכריע האלמנט האסתטי-עיצובי. אמנם אין הכרח פונקציונלי להמשיך את ההגבהה לאחר נקודת הריקון של המערכת, אבל מבחינה חיצונית זה לא נראה טוב שמדרגה "נקטעת" כך סתם באמצע הדרך. אם כבר – צריך להמשיך אותה עד לקיר הנגדי. הבעיה בפתרון הזה היא שבניית ההגבהה מאחורי האסלה תאלץ אותי להרחיק את האסלה מרחק רב יותר מהקיר מאשר תיכננתי מלכתחילה. לא נורא, הרי ממילא האסלה היתה אמורה להתרחק מהקיר. ההרחקה נובעת מקיומו של החלון מאחורי האסלה, קצת גבוה ממנה. הימצאותו של החלון מחייבת את התקנת הניאגרה מתחתיו, כך שחלקה התחתון של הניאגרה נמצא מאחורי קרש האסלה כשהוא במצב מורם. עובדה זו מנעה בעבר את האפשרות להרים את הקרש מעבר לנקודת האיזון. עובי הניאגרה הוא 15 ס"מ – ויש לקחת מרחק זה בחשבון ולהרחיק את האסלה מהקיר מרחק גדול מזה על-מנת לאפשר את הרמת הקרש והעברתו מעבר לנקודת האיזון. בניית המדרגה מאחורי האסלה תחייב הרחקה נוספת, מעבר להרחקה המתוכננת. אחרי כל ההרחקות הללו האסלה תהיה מרוחקת בערך 30 ס"מ מהקיר. זה אמנם לא ממש "מקובל", אבל האמת היא שאין שום תקן מחייב לגבי מרחק האסלה מהקיר. בינתיים רכשתי את הצנרת ה"לבנה" לחיבור ניקוז האסלה לצינור ה- 4 צול, היורד לביוב, והצינור המאוזן בצנרת ה"לבנה" ארוך דיו להגיע אל האסלה גם למרחק המוגדל (צריך לנסר אותו ולהתאים אותו למרחק המיועד בכל מקרה). באשר לצינור הניאגרה, אין לי מושג – כי עדיין לא קניתי את הניאגרה – אבל עד כמה שזכור לי גם שם יש צינור שמגיע באורך מכסימלי ונועד לניסור במשורית. במקרה הכי גרוע אחבר אליו מאריך כלשהו.

05/10/2013 – מערכת הניקוז לכיור הרחצה

בניקוז הכיור לכאורה לא אמור להתבצע שינוי כלשהו, שכן המערכת הישנה תיפקדה מצויין וללא תקלות עד היום, טפו-טפו – ומיקום פתח צינור הניקוז של הכיור אינו צפוי להשתנות. סיפון הפלסטיק שיורכב מתחת לכיור מצוייד בצינור אנכי שמחליק בתוך טבעת סגירה, כך שהוא ניתן לכיוונון של כמה סנטימטרים למעלה או למטה – וגם הצינור האופקי שלו ניתן לניסור בכל אורך רצוי – כך שמיקומו של הפתח הקיים בקיר מתאים למעשה לכל כיור שיותקן. העובדה שהפעם מדובר בכיור היושב על ארנית, במקום הכיור הישן שישב על הקיר, גם היא אין בה כדי לשנות משהו באשר למיקומו של פתח הניקוז. אלא שאני כזכור החלטתי שהמערכת כולה תהיה בנויה מצנרת בקוטר 50 מ"מ, ואילו המערכת הנוכחית של הכיור היא בקוטר 40 מ"מ. לכן אין מנוס מהחלפת המערכת הישנה. המערכת הישנה היתה מורכבת מסיפון שצינור היציאה שלו אל הקיר קוטרו 32 מ"מ. בקיר היתה קבועה זוית 90 מעלות 32-32, וממנה התמשך במורד הקיר צינור 32 מ"מ. בתחתיתו היתה זוית 90 מעלות 32-40, כלומר – מנקודה זו ואילך התחלף קוטר הצנרת ל- 40 מ"מ, מכאן עבר צינור הניקוז לאורך הריצפה במלוכסן, עד שהתחבר עם צנרת הניקוז של האמבטיה. התוכנית שלי פשוטה: להתקין סיפון בעל צינור יציאה בקוטר 50 מ"מ, וממנו להמשיך את כל המערכת בקוטר 50 מ"מ. צינור הסיפון יגיע אל הקיר, שם יתחבר אל זוית 90 מעלות 50-50, ומשם המערכת תמשיך בצינור אנכי לאורך הקיר, עד לרצפה. בתחתית הצינור תורכב זוית 90 מעלות 50-50, ממנה ימשיך קו הניקוז לאורך רצפת הבטון עד אשר יתחבר אל הפתח שהכנתי לו בקופסת הביקורת בקו היוצא מהמקלחון, (פתח בקוטר 50 מ"מ, כמובן). המכשול הראשון שבו אני נתקל כבר בהתחלה, ואשר מתסכל אותי עד מאוד – הוא שכל הסיפונים הסטנדרטיים לכיור הינם בעלי צינור יציאה בקוטר 32 מ"מ. יצאתי לסיבוב חיפושים במטרה למצוא סיפון ניקוז לכיור עם צינור יציאה של 50 מ"מ, ואף הרחקתי באחת השבתות עד להום-סנטר בקריית-חיים – אבל לדאבוני נוכחתי שאי-אפשר להילחם בסנדנרטים הקיימים בעולם האינסטלציה הישראלי. יש אמנם סיפונים שצינור היציאה שלהם הוא בקוטר 50 מ"מ – אבל אלה סיפונים המותאמים לכיור מטבח, ולא לכיור אמבטיה. מסתבר שכיור מטבח שונה מכיור אמבטיה בכך שקוטר הפתח התחתון שלו גדול מזה של כיור האמבטיה. וכך, סיפון כיור המטבח מותאם בחלקו העליון לקוטר כיור המטבח, שהוא גדול מזה של כיור האמבטיה, ואי-אפשר להתקין אותו בכיור האמבטיה. ההסבר להבדלי הגדלים הוא שהפסולת אותה קולט כיור המטבח הרבה יותר "כבדה" מזו שקולט כיור האמבטיה. אין מה להשוות בין הליכלוך שנשטף מהצלחות, הסירים, ושאר כלי האוכל – לבין המים הניגרים לאחר ציחצוח שיניים, למשל, או שטיפת הפנים בבוקר. מה שנכון נכון. האמת היא שמערכת הניקוז הישנה של כיור האמבטיה תיפקדה מצויין וללא בעיות במהלך כל שנותיה, למרות העובדה שמדובר במערכת שתחילתה בצינור ניקוז "צר" בקוטר 32 מ"מ בלבד. יתרה מזאת – גם אילו היתה נוצרת סתימה כלשהי – סביר להניח שהיא היתה נוצרת בתחילת המערכת, לפני הכניסה לקיר. והרי כל החלקים הללו גלויים, וניתן לגשת אליהם בקלות. במקרה הכי גרוע הסיפון נסתם, ואז פשוט שולפים אותו החוצה בהברגה, מרוקנים את הליכלוך, ומבריגים בחזרה. כך שההחלטה שלי, להחליף את כל מערכת ניקוז הכיור בצנרת בקוטר של 50 מ"מ נראית עכשיו קצת פסיכוטית. אבל אני עקשן – ועל עקשנות משלמים, כידוע. אז עכשיו אני משלם על כך בהרבה עבודה קשה (וכנראה מיותרת, שלא לומר סיזיפית) הכוללת חציבות מפרכות ואילתורים שונים. ראשית, את הנתון ההתחלתי של סיפור הכיור הסטנדרטי לא ניתן לשנות. השלמתי איפוא עם העובדה שהמערכת תתחיל עם צינור 32 מ"מ עד לקיר. כאן אני מתכנן להתקין זוית 90 מעלות 32-50, וממנה להמשיך את המערכת בצנרת 50 מ"מ. אבל הבעיות מתחילות כבר בתוך הקיר – כאן צינור הניקוז אמור לעבור בין שני צינורות הפלסטיק של כניסת המים, החצובים בקיר. מסתבר שהתוספת הזאת, בת 18 מ"מ "בסך הכל", היא משמעותית ביותר כשמדובר בחציבה בקיר בין שני צינורות מים נכנסים אשר יש להיזהר היטב שלא לכופפם או לפגוע בהם. הבעיה הרצינית ביותר נוצרה בנקודת המפגש של הצנרת עם הרצפה, שם צינורות המים הנכנסים קרובים מאוד זה לזה, וקשה מאוד "לשתול" ביניהם זוית 90 מעלות 50-50. יתרה מזאת – לתומי חשבתי בהתחלה שאין בעיה עם צנרת בקוטר 50 מ"מ המותקנת מתחת לריצוף, שכן הפרש הגבהים בין רצפת הבטון לפני הריצוף הוא 10 סנטימטרים, כלומר גובה כפול מחמשת הסנטימטרים המהווים את קוטר הצינור. הבעיה היא החיבור בין זוית ה- 90 מעלות 50-50 לין צינור האופקי. הזוית מתחברת לצינור על ידי טבעת, שקוטרה החיצוני הוא בערך 60-70 מ"מ, מה שמותיר מרווח מצומצם מאוד ל"משחק". הטבעת הזאת גם לא מסוגלת להשתחל במרווח הצר שבין שני צינורות כניסת המים, שבנקודה זו, במפגש רצפת הבטון עם הקיר, הינם קרובים מאוד זה לזה. בשלב זה אני נתקף משברון נפשי, על גבול הדיפרסיה. כל-כך רציתי "להגדיל ראש" – והנה מסתבר לי שלעתים דווקא "ראש קטן" עדיף.

06/10/2013 – חציבה אלכסונית בקיר

הפתרון (הדחוק, אמנם, אך הגאוני כשלעצמו) צץ בראשי תוך כדי שינה. כל-כך עמוקה הדיפרסיה, עד שגם במהלך השינה מוחי ממשיך לחשוב על פתרונות יצירתיים. הרעיון שצץ בחלומי הוא לעקוף את צנורת המים הנכנסים ע"י חציבה אלכסונית. מי קבע שניקוז המים היוצאים מהכיור חייב להיות מאונך? אז מייד אחרי שאני מתעורר אני חוצב חציבה אלכסונית מפתח הכניסה בקיר ועד רצפת הבטון כך שנקודת היציאה ברצפה תימצא הרחק מאותה "פקעת" של צנרת המים הנכנסים. בנוסף, אני מחליט למקם את זוית ה- 90 מעלות התחתונה בתוך הקיר – כך שאותה טבעת ידועה לשימצה לא תבלוט מעל רצפת הבטון ולא תגרום בעיות בעת הריצוף.

חציבה באלכסון לצנרת ניקוז כיור

חציבה באלכסון לצנרת ניקוז כיור

באותה הזדמנות אני מרגיע במקצת גם את פסיכוזת ה- 50 מ"מ שלי. מכיוון שצינור הניקוז של הסיפון הוא בקוטר 32 מ"מ, לא יקרה אסון אם המערכת תתרחב בהדרגה – כך שצינור הניקוז הקבוע בקיר יהיה בקוטר 40 מ"מ, ורק אחר-כך, בהמשך המערכת, צינור הניקוז העובר לאורך הרצפה יהיה בקוטר המלא של 50 מ"מ. וכך, מערכת ניקוז הכיור בנויה מצינורות בשלושה קטרים שונים: הצינור היוצא מהסיפון לקיר הוא בקוטר 32 מ"מ, הצינור ההמשיך כלפי מטה – במלוכסן – בתוך הקיר הוא בקוטר 40 מ"מ, והצינור העובר לאורך הרצפה הוא בקוטר 50 מ"מ. כל העבודה הקשה הזאת נעשתה כדי להגשים את המטרה שהצבתי לעצמי מלכתחילה: להתקין מערכת ניקוז בקוטר 50 מ"מ. בסופו של דבר המטרה הושגה, גם אם רק באופן חלקי.

התחברות צינור ניקוז הכיור מהקיר לצינור ה- 50 בריצפה

צינור הניקוז בריצפה עובר מתחת למקלחון

לפני חיבור צינור ה- 50 למערכת אני מודד את המרחק הנדרש, בין הקיר המזרחי וקופסת הביקורת: 260 ס"מ. הבעיה היא שאחרי כל החיתוכים, הניסורים וההתאמות, צינור ה- 50 היחיד שנותר לי בשלמותו הינו באורך 240 ס"מ בלבד. דילמה. אילו היתי שיפוצניק מצוי, ואפילו קבלן מקצועי המכבד את עצמו, לא היתי מהסס לחבר לצינור בקצהו מחבר (וכאלה יש לי בשפע) ולחבר אליו תוספת קטנה כדי להשלים את החסר. אבל תוספת של מחבר למערכת היא תוספת של אפשרות פוטנציאלית לנזילה בעתיד – וזה לא נראה לי מקצועי, ובטח שלא מתאים לפרפקציוניזם הידוע לשימצה שלי. כל עוד נפשי בי אני חש איפוא לטמבוריה של האחים שמחי, ומחפש צינור 50 פשוט, באורך 3 מטרים. איתי רואה אותי נובר בערימת הצינורות, וניגש אלי. כשאני מסביר לו שאני צריך צינור 50, הוא מתנצל שבדיוק עכשיו נגמרו לו הצינורות 50. אני שואל מתי יגיעו, והוא אומר שאין לו מושג. חוק מרפי אומר שאם יש ליד הבית שלך חנות חומרי בניין מלאה צינורות בכל הקטרים, ושמעולם לא חסרו בה צינורות פלסטיק לניקוז בקוטר 50 מ"מ, דווקא באותו רגע שבו אתה צריך בדחיפות צינור פלסטיק לניקוז בקוטר 50 מ"מ – הוא יהיה חסר במלאי. איתי רואה שנפלו פני, ואומר: אני יכול לתת לך שני צינורות קצרים של 50, תחבר אותם ביחד – מה הבעיה? תודה, אני משיב, אבל לא תודה.

07/10/2013 – חיבור צנרת הניקוז הרצפתית למערכת

ביום שני, 07 באוקטובר 2013, אחרי ההקלטוה ברדיוס, אני מטלפן אל איתי מתחנת הרכבת בראש העין ושואל אם הגיעו במקרה צינורות 50. הוא אומר שלא, ולא נראה לו שבקרוב יגיעו. בארבע וחצי אחה"צ אני מגיע הביתה, אוכל צהרים, ואז נוסע לפרדיס – ושם קונה את הצינור המיוחל (עולה לי 24 ש"ח). אחר-כך, כל הנסיעה הביתה, בכביש החוף צפונה, אני משקשק מפחד שמא שוטר יעצור אותי בגלל הצינור הבולט מהחלון. לצורך הנחת צינור ה- 50 מ"מ על הרצפה צריך להוריד את האגנית, לשבור כמה בלוקים מהקירות התומכים את המדרגה, ולפנות את המילוי העומד בדרכו של הצינור. כמובן שכל העסק חלמאי במקצת – מה שבאמת היתי צריך לעשות זה קודם להתקין את מערכת הניקוז של הכיור, ורק לאחריה להתקין את האגנית – אבל מאוחר מדי. החלטה מושכלת שקבעתי מראש היא לוותר על קופסאות ביקורת על פני הרצפה, כלומר במהלך דרכו של צינור הניקוז 50 מתחת לריצוף, מהקיר המזרחי ועד להתחברותו למערכת הניקוז הסמוכה לקיר הצפוני. הריצוף בנוי אריחים אפורים בגודל 60X60, והם כל-כך יפים שחבל לכער אותם עם חורים עגולים ומכסי פלסטיק או ניקל. במשך 22 השנים האחרונות לא אירעה שום סתימה במערכת הניקוז של הכיור, ונקווה שגם להבא לא יהיו סתימות, טפו-טפו. הכיור מנקז כמויות מים קטנות, יחסית, שבכל מקרה אינן גורפות עמן ליכלוך "כבד". מה כבר עושים בכיור האמבטיה? מצחצחים שיניים? שוטפים פנים? במקרה של שערות וכאלה, רוב הסיכויים שהליכלוך ייעצר ברישתית המותקנת בפתח הניקוז של הכיור. ואם לא – הוא יתאסף בסיפון המותקן מתחת לכיור. נראה לי שכל סתימה במערכת הניקוז של הכיור ניתנת לתיקון על ידי פירוק הסיפון וריקונו. קופסת הביקורת היחידה במערכת נמצאת בסמוך לקיר הצפוני בגובה של 10 ס"מ מעל רצפת הבטון, בגלל היותה חלק ממערכת מחסום הריח הבויה על עקרון הכלים השלובים. אי-לכך צינור הניקוז של הכיור, העובר מתחת לריצוף, ייאלץ "לטפס" בסוף דרכו לגובה של 10 ס"מ על-מנת להתחבר אליה. לפיכך אני מתקין בקצהו זוית 90 מעלות כלפי מעלה, ועליה זוית 90 מעלות הצידה לצורך ההתחברות לקופסת הביקורת. באופן זה נוצרת בעצם מערכת נוספת של כלים שלובים – הפעם בצנרת הניקוז של כיור השטיפה. ההגבהה גורמת לכך שבכל זמן נתון תישאר כמות גדולה של מים כלואה בתוך צינור הניקוז 50 העובר מתחת לריצוף, כמו גם בשתי ה"זרועות" שבקצותיו – האחת בצינור ה- 40 מ"מ היורד בתוך הקיר המזרחי, והשניה בזוית העולה לקופסת הביקורת בסמוך לקיר הצפוני, בגובה 10 ס"מ. על ידי כך נוצר מחסום ריח נוסף – אם כי למען האמת אין בו צורך ממש, שכן הסיפון מתחת לכיור השטיפה כבר משמש כמחסום ריח (בתוך גליל הפלסטיק שלו כלואה כל העת כמות מים קבועה, ומחיצת הפלסטיק שבמרכז הגליל שקועה בתוך המים כך שהיא מונעת מעבר ריחות מהביוב).

חיבור צנרת ניקוז רצפתית למערכת

חיבור צנרת ניקוז רצפתית למערכת

בשלב הבא אני מתקין את גומיות האיטום בחלקי החיבור שבין הצינורות והזויות השונים. לאחר מכן אני מבטן את החציבות בקיר. גם הפעם, כמו במערכת המים הנכנסים של המקלחת, מתעוררת בעיה עם החלק העליון של צינורות ה- 16 מ"מ, ה"מבצבצים" מחוץ למתעלים. כל עוד הצנרת עוברת בתוך מתעלים של 25 מ"מ, אין בעיה לבטן את המתעלים. אבל מהנקודה שבה צינור ה- 16 מ"מ יוצא מהמתעל, בדרכו אל זוית הפליז 105, יש קטע בן כמה סנטימטרים שבו הוא חשוף. חשיפה זו היתה הכרחית בזמן הרכבת המערכת, כדי שאפשר יהיה לאחוז את צינור ה- 16 מ"מ בכף היד על-מנת לתקוע אותו בחוזקה אל חלקה התחתון של זוית הפליז 105. לא ניתן היה לחבר את זוית הפליז 105 אל צינור ה- 16 מ"מ כשהוא נתון כולו בתוך המתעל, כי החיבור מבוסס על הפעלת לחץ – ולצורך כך יש לאחוז את הצינור חזק ביד. כתוצאה מכך נותר קטע חשוף של כעשרה סנטימטר של צינור ה- 16 מ"מ ואי-אפשר פשוט לצקת עליו בטון, מכיוון שזה ימנע בעתיד אפשרות לשלוף את הצינור במקרה של תקלה. הפתרון, גם כאן, כמו במקרה הקודם של המקלחון, הוא לקחת צינור 40 מ"מ, לגזור אותו לאורכו כדי שאפשר יהיה להלבישו מבחוץ על הצנרת מבלי שיהיה צורך לפרקה, ופשוט "לעטוף" בו את צינור ה- 16 מ"מ בחלקו החשוף, העולה אל זוית הפליז. באותה הזדמנות אני עוטף בו גם את חלקה התחתון של זוית הפליז עצמה. במבט מהצד, צינור ה- 40 מ"מ נראה כהמשכו של המתעל 25 מ"מ.

08/10/2013 – בדיקות והשלמות במערכת הניקוז

עכשיו, כשמערכת הניקוז של המקלחון מחוברת למערכת הניקוז של הכיור, ושתיהן מתחברות אל מערכת הניקוז (העתידית) של האסלה, והכל ביחד מתחבר אל צינור ה- 4 צול של הביוב הראשי – המערכת אמורה להיות סגורה. הגיע איפוא הזמן לניסוי כלים. הניסוי מתבצע באמצעות החדרת צינור לפתח הניקוז של הכיור וכן לפתח הניקוז של האגנית. בשני המקרים אני מניח למים לזרום בניחותא כמה דקות, ובודקתי שאין נזילות. אין, תודה לאל.

בדיקת זרימה ונזילות

בדיקת זרימה ונזילות

לסיום שלב זה נותר לאטום את המערכת בסיליקון "סופר 7" – שהוא סיליקון עוצמתי ביותר. מדובר במוצר חדש בשוק, יחסית – הוא הגיע ארצה רק לפני שנה-שנתיים – בעל יתרונות רבים. הוא מיוצר בהולנד ויש בו תוספים פולימריים המעניקים לו אפשרות הדבקה בנוסף ליכולת האיטום. באתרי הייעוץ לשיפוצניקים ברשת ממליצים בדרך-כלל על "סופר 7" או על "סיקה" לעבודות הדורשות איטום. אני לא מכיר את ה"סיקה", ואין לי מושג מה ההבדל בין שניהם, אבל יש לי נסיון טוב מאוד עם "סופר 7". הוא מתקשה מהר מאוד (אפילו בתנאי רטיבות !) ואחרי ההתייבשות מקבל מרקם קשוח – כאילו מדובר בהלחמה. אין בכלל מה להשוות לסיליקון הפושטי הישן, שנוטה להתקלף, להתפורר ולהתבלות עם הזמן. את החיבור בין הסיפון לתחתית האגנית אני מורח מבחוץ בכמות נכבדה של "סופר 7", מלאכה מפרכת בגלל קשיי הגישה: האגנית כבר עומדת על מילוי החול, וצריך לפנות את המילוי מסביב ולהשחיל את היד מלמטה כדי להגיע לאזור החיבור של הסיפון עם האגנית ולהקיף את הסיפון מסביב במלואו על פני כל שטח המגע. כמות נדיבה לא פחות של "סופר 7" נמרחת בחלקו הפנימי של הסיפון, בקו החיבור הפנימי עם תחתית האגנית. הפעם הגישה קלה יותר: אני פשוט משחיל יד דרך פתח הניקוז של האגנית, ומורח את החומר לצדדים. קוטר הסיפון גדול מקוטר פתח הניקוז של האגנית, כך שנותר מרווח של בערך סנטימטר משולי פתח האגנית לשולי הסיפון – ואותו אני ממלא בנדיבות בחומר. תפקיד הסיליקון במקרה זה כפול: א) לאטום את חיבור הסיפון לאגנית. ב) "להדביק" את הסיפון לתחתית האגנית (תחליף לבורג בסיפון סטנדרטי). בשלב הבא אני ממלא את המדרגה הצמודה לחקיר הפוני, זו שמאחורי האסלה, בחול ומלט. בשלב הבא אני מבטן את צינור הניקוז 50 מ"מ העובר על רצפת הבטון מהקיר המזרחי ועד לקופסת הביקורת הסמוכה לקיר הצפוני, ומנקז את כיור השטיפה. האמת היא שאין צורך בביטון הצינור, שעליו יונח מאוחר יותר מילוי החול ומלט לריצוף – אבל אני רוצה להגן עליו שלא ייפגע במקרה בשעת עבודת הריצוף עצמה. הצינור אמור להחזיק בתוכו מים כלואים כל הזמן, כי משני קצותיו יש הגבהות, וכל סדק קטן – גם בחלקו העליון – יגרום לנזילה.

19/10/2013 – ריצוף

תיה מגיע ביום ששי לביצוע הריצוף. שטח הריצוף אינו גדול – מדובר בפחות מששה מ"ר – ואילו היה השטח מישורי, מדובר היה בעבודה קלה ופשוטה. אלא שאני "סיבכתי" את המצב על-ידי בניית ההגבהות השונות: זו של האגנית וזו של צנור הניקוז הצפוני, וכעת יש למדרגות הללו "קירות", אותן יש לחפות מהצד ולרצף מלמעלה. בנוסף יש ליצור "פאזות" בחיבורים של אריחי המדרגות, שכן אני מעדיף שלא להשתמש בזויות מתכת ("פינות קרמיקה") לחיבורי הקרמיקה שעל הרצפה. מה שאומר שמחכה לתיה עבודה מסובכת, הדורשת הקפדה ודייקנות – שכן כידוע החלק הקשה בעבודות הקרמיקה הוא החיתוכים. לזכותו ייאמר שהוא עובד-אומן, ואפשר לסמוך עליו שיעמוד במשימה. מה גם שמבחינה כספית הוא יתוגמל בהתאם (התעריף המוסכם ביננו הוא 70 ש"ח למ"ר, וכאן מדובר בשטח של כ- 6 מ"ר, דהיינו 420 ש"ח – אבל הוא יקבל סכום כמעט כפול: 800 ש"ח). כשתיה מגיע, הוא מסתכל על העבודה שעשיתי, ולא אומר כלום – אבל ניכר בו שאינו ממש מבין לשם מה נבנו ההגבהות. בחמש שנותיו בארץ הוא עשה כבר עבודות שיפוץ בעשרות חדרי אמבטיה, וסביר להניח שבאף אחד מהם לא נתקל בלוליינות ניקוזית שכזאת. אין טעם להסביר לו. קשה להניח שהוא מכיר את חוק הכלים השלובים, ומכיוון שאני הבוס אני גם לא מרגיש חובה להסביר. לפעמים נחמד להיות הבוס. מאוחר יותר הוא יעיר לי בכל זאת על פאשלה אחרת שעשיתי. בינתיים יש לבצע את עבודת הריצוף. כדרכו בקודש, גם הפעם הוא מנסה לחפף. בשלב הכנת המילוי לריצוף, אני קולט אותו מביא מלמטה רק חול. ככל הידוע לי התערובת אמורה להכיל מלט וחול ביחס של אחת לשלוש – אבל לא בא לי להיכנס איתו לעימות. אז אני פשוט מתחיל להעמיס דליי מלט ולהעלות אותם למעלה. כשאנו נפגשים במדרגות, אני לא מתאפק ומעיר לו על כך, והוא מקבל את הערתי. בסופו של דבר המילוי מורכב כפי שצריך: מלט וחול ביחס של אחת לשלוש.

הכנת מילוי לריצוף

הכנת מילוי לריצוף

הריצוף מבוצע באריחי קרמיקה בגון אפור כהה בגודל של 60 X 60 ס"מ. האריחים הם מסוג גרניט פורצלן (אם להאמין לזיסו). בין האריחים יש מרווחים של שני מ"מ שימולאו מאוחר יותר ברובה.

ריצוף

ריצוף

רק בסיום העבודה, כשאני מסיע אותו בחזרה למגורים בקרית-חיים, הוא מרשה לעצמו להעיר בקול על הפאשלה האחרת שעשיתי, והפעם מדובר בכזאת שאי-אפשר לעבור עליה בשתיקה: כאשר מיקמתי את האגנית לא הצמדתי אותה לשני הקירות החשופים התוחמים אותה משני צידיה. פאשלה של טירונים. מסתבר שכאשר מניחים את האגנית, חייבים להצמיד אותה לשני הקירות הגובלים בה – כך שלאחר מכן, בזמן הקירוי, אריחי הקרמיקה "יעמדו" על שוליה. באופן כזה, המים הניגרים על אריחי הקרמיקה בזמן המקלחת, נאספים על שולי האגנית ואינם יכולים לחלחל מטה (או פנימה אל הקיר) – אלא מתנקזים פנימה לתוך האגנית. האמת היא שהמחשבה על כך צצה בראשי בזמן העבודה על הנחת האגנית במקומה. עצרתי ושאלתי את עצמי: האם הקרמיקה אמורה להיצמד אל האגנית מהצד – או מלמעלה? מכיוון שלא ידעתי את התשובה, נכנסתי לאינטרנט ועברתי על תמונות של מקלחונים שונים. ונוכחתי שכמעט בכולם אריחי הקרמיקה "מונחים" מלמעלה, כלומר על שולי האגנית, ואינם נצמדים לדפנותיה. גם כשהסתכלתי באמבטיה האקרילית שלי, בחדר האמבטיה ה"גדול", נוכחתי שגם שם אריחי הקרמיקה יושבים מלמעלה על שולי האמבטיה. כשחשבתי על כך לעומק, הבנתי שאכן זוהי האטימה היעילה ביותר, שכן הגרויטציה עובדת במאונך – המים מחלחלים מלמעלה למטה, ועל כן מוטב שייתקלו בהגיעם לתחתית במחסום בלתי עביר. אלא שמשום-מה היה נדמה לי שעובי הקירוי – כלומר האריח עם הדבק – מגיע ל- 2 ס"מ, וזאת היתה הטעות שלי. הטעות הזאת גרמה לי להציב את האגנית במרחק של כסנטימטר אחד מהקיר הצפוני (שזה עוד נסבל איכשהו), וכשני סנטימטרים מהקיר המזרחי (שזה ממש, אבל ממש, בלתי נסבל). עכשיו, בנסיעה לקרית-חיים, תיה העמיד אותי על טעותי והסביר לי שעובי האריח עם הדבק על הקיר מגיע בקושי לסנטימטר אחד. מה שאומר שאריחי הקרמיקה בקיר הצפוני איכשהו יתיישבו על דופן האגנית, אבל האריחים על הקיר המזרחי יישארו מרוחקים מהדופן, ובמקרה הטוב ייצמדו אליה מהצד. "לא נורא," מרגיע תיה, "תמלא בבטון את המרווח שבין הקיר לאגנית, ואני אסתדר איכשהו." מה שהוא מתכוון להגיד, זה שמילוי הבטון יהיה הבסיס עליו "יעמדו" אריחי הקירוי של הקיר המזרחי. כמובן שאיני יכול לקבל את עצתו, וזאת משתי סיבות: א) בזמן המקלחת, המים הניתזים על אריחי הקיר ינזלו מטה ויגיעו למרווח המילוי, ועם הזמן עלולים לחלחל דרכו ולהגיע לרצפת הבטון של האמבטיה (ומשם אל תקרת החדר שבקומה מתחתיה). ב) כל מי שיראה את האגנית בעתיד, יגיד: "מי החובבן שבנה את זה?" הפתרון שלי: לטייח את הקיר המזרחי בשכבת טייח בעובי של לפחות סנטימטר אחד, על-מנת "לקרב" את הקיר אל דופן האגנית. פתרון זה מתבקש גם מסיבה נוספת: החציבות השונות יצרו כל מיני פיתולים בקיר, ורציתי שכאשר תיה ייגש לעבודת הקירוי, הוא יקבל משטח חלק פחות או יותר.

21/10/2013 – טיוח הקיר המזרחי

יום א', 21/10/2013, מוקדש לטיוח הקיר המזרחי. עכשיו האגנית צמודה לקיר, אלא שבכך לא נגמרות הצרות. תיקון הפאשלה ההיא גורם להיווצרותה של פאשלה נוספת, אף היא פאשלה של טירונים: כפי שיתברר לי מאוחר יותר, עבודת הטיוח גורמת לקבירת ה"למדים" בתוך שכבת הטיח. ה"למדים" הם אביזר החיבור בין יציאת צינור המים מהקיר אל הברז. הם קיימים כדי לאפשר מרווח הברגה בעת חיבור הברז (וכן לצורך תיקון פערים הקשורים למרווח בין שתי פיות הברז). המצב האידיאלי (ואת זה אני יודע היום, בחוכמה שלאחר מעשה) הוא שפתח היציאה של צינור המים מצוי במקביל למשטח הקירוי, וה"למד" בולט ממנו למרחק 2 ס"מ לפחות. אלא שאיני מודע לכך ואני מקווה שהכל יסתדר איכשהו בזמן הקירוי.

23/10/2013 – יישום הרובה

יום ג', 23/10/2013 מוקדש ליישום הרובה. אני אוהב את המלה הזאת: "יישום". האמת היא שמדובר במריחה. הרובה (יש הכותבים "רובע") היא חומר המילוי בין אריחי הקרמיקה. נהוג להשאיר מרווח של כמה מילימטרים בין אריח לאריח, בגלל שהאריחים אינם מיצרים במדוייק, ויש ביניהם הבדלים שונים, העלולים להצטבר למילימטרים אחדים – ולפגום באסתטיקה ובקוים הישרים של הריצוף. במרווחים בין האריחים נועדו להעניק מעין מרווח בטחון לתיקון הסטיות הללו. מלבד זאת, יש בהם גם אלמנט אסתטי. המרווח בין אריחי הקרמיקה בריצוף (וכן גם בקירוי) הוא בן 2 מ"מ (לא גדול מדי ולא קטן מדי – בדיוק באמצע). לצורך מילוי הרובה אני משתמש ברובה אקרילית של "מיסטר פיקס" צבעונית 117 גוון מספר 105 (צבע אפור בהיר). התוצאה הסופית נראית כאילו הרובה היא לבנה, ולא אפורה, וזאת בשל הנגודיות בינה לבין הגוון הכהה מאוד של אריחי הקרמיקה.

24/10/2013 – מיקום כמעט-סופי של אביזרי הסניטציה (חומרים "לבנים")

עכשיו, כשהרצפה מרוצפת, אפשר למקם עליה את אבזרי הסניטציה ולראות איך הם מסתדרים עם נקודות האינסטלציה השונות. כבר על ההתחלה מסתבר שחצי-המדרגה שבניתי עבור צנור הניקוז היוצא מהאסלה, אינה תקינה. עכשיו היא מפריעה לחיבור החלק של הצינור לפתח האחורי של האסלה. אז אני מחליט לחסל אותה – ובמקומה פשוט להשאיר מרווח שיאפשר לצינור הניקוז הלבן לעבור בחופשיות מהאסלה עד לזוית החיבור שלו עם צינור הארבע צול האנכי. חיבורי היציאה של ברזי הניל מקיר לארונית כיור השטיפה, לעומת זאת, מתגלים כממוקמים בדיוק בגובה ובמרווח הדרוש.

26/10/2013 – קניית חומרי חיפוי וקירוי

לשמחתי מתברר לי שיש דבק קרמיקה "עבה". עד עכשיו השתמשתי בדבק קרמיקה של "מיסטר פיקס" (מתוצרת כרמית) 109, (אריזה כתומה) המיועד להדבקה בעובי של עד 10 מילמטר (כלומר 1 סנטימטר). הפעם, בגלל הפאשלה שעשיתי עם מיקום האגנית, אני מחפש דבק המיועד להדבקה בעובי גדול יותר, ונתקל בדבק של מיסטר פיקס" שמספרו 114 – ואריזתו בצבע ירוק – המתאים להדבקה בעובי של עד 20 מ"מ (כלומר 2 ס"מ). כשאני שואל את איתי שמחי, הוא מאשר שאכן ה- 114 מיועד להדבקות "עבות". ההבדל במחיר משמעותי: שק דבק קרמיקה "מיסטר פיקס" 109 עולה 29 ש"ח, ואילו שק "מיסטר פיקס" 114 עולה 50 ש"ח. כמעט פי שניים – למרות שמשקל שניהם זהה: 25 ק"ג. אלא שזה לא הזמן להתקמצן. אני קונה ארבעה שקי דבק קרמיקה "מיסטר פיקס" 114. (אחר-כך יסתבר שיכולתי להסתפק בשניים בלבד).

28/10/2013 – אביזרי דקורציה

ביום שני ענת מגיעה לאסוף אותי מרדיוס אחרי ההקלטה, ואנחנו נוסעים לתל-אביב לראות אביזרי דקורציה, לגיוון הקרמיקה שעל הקירות. שנינו מאוחדים בדעה שחייבים לשבור את המראה האחיד. בדרך קופצים לאזור התעשייה של סגולה, פתח-תקווה, שם נמצאות כמה חנויות קרמיקה גדולות – "נגב", "אלוני" וכאלה. עוברים על פני התצוגות בחטף, ושום דבר לא מפיל אותנו על הרצפה. כל הפסיפסים הנוצצים האלה נראים לי אוריינטלים מדי, צעקניים מדי – ואילו הדימוי שלנו הוא של חדר אמבטיה מודרני, הייטקיסטי, עם קווים נקיים, גאומטריים, סולידיים. משם ממשיכים לדרום תל אביב, מסתובבים ברחוב סלמה – שם מרוכזות כמה חנויות קרמיקה גדולות, ביניהן "מאיר המהיר" (שבינתיים גם פתח סניף בסגולה) – אבל גם כאן כל הקישוטים נראים כאילו נלקחו מתוך חלום שחרזדה. לבסוף מגיעים אל "ארד מתכות" בשכונת פלורנטין הסמוכה, וקונים 6 פסי ניקל באורך 3 מ' כל אחד. הבחור שם מבטיח לנו שפסי הניקל מצופים בחומר מוגן מים, כך שאין חשש לשלב אותם על קירות הקרמיקה. מאז הפעם האחרונה שקניתי פסי ניקל אצל "ארד" המחירים הוזלו דרמטית. עכשיו כל פס באורך 3 מטרים עולה 60 ש"ח בלבד – כך שההוצאה הכללית ממש לא רצינית. אולי זו הסיבה לכך שעכשיו, כשאנחנו מבקרים במקום, אפשר לראות כמה בחורות – כנראה ארכיטקטיות, או מעצבות פנים – מסתובבות בין המדפים העמוסים כל טוב. זאת בניגוד לפעמים הקודמות בהן ביקרתי כאן, שאז הסתובבו כאן רק שיפוצניקים וקבלנים מהמין הגברי, כאלה שמדברים בצעקות ומגרבצים תוך כדי. ההימור שלי הוא שבעתיד הלא-רחוק יחליפו פסי הניקל את הטרנד הצעקני של הפסיפסים הנוצצים והפסים הצבעוניים. הימור נוסף הוא שבקרוב יתבצע שיפוץ נרחב ב"ארד התכות" והמקום ישנה את פניו מחלל תעשייתי לאולם תצוגה בסגנון בוטיקי הייטקיסטי נוצץ.

03/11/2013 – חיפוי וקירוי

תיה מגיע ביום שבת, 03/11/2013 ובלי לשאול יותר מדי שאלות מתחיל בעבודת הקירוי. כשאני אומר "בלי לשאול יותר מדי שאלות" אני מתכוון לכך שלא מפריע לו שה"למדים" של ברז המקלחת קבורים עמוק בתוך הטיח. הוא פשוט קובר אותם עוד יותר עמוק עם הדבק והאריחים. וזאת הבעיה מספר אחת עם הסינים: ראש קטן. שיפוצניק ראוי לשמו, היה עוצר ואומר: "רגע, משהו כאן לא בסדר – הלמדים אמורים לבלוט החוצה מהקיר". אבל את הסיני זה לא מעניין. אמרו לו להניח אריחים על הקיר, אז הוא מניח. אם היתי נשען בטעות על הקיר בזמן שהוא עובד עליו, הוא היה מכסה גם אותי בקרמיקה. מה שמזכיר לי שלפני שלוש שנים בערך, כשהוא ריצף עבורי את המרפסת הגדולה בקומה השניה, יחד עם חברו לו – שניהם נתקלו בצינור ניקוז 4 צול היוצא מהקיר ועובר מעל קו הריצוף, אז הם פשוט עשו תלולית קטנה וריצפו מעליו. היתרון בהעסקת סינים הוא שהם חרוצים וזולים. יתרון נוסף הוא שאם אתה מגלה כלפיהם קשיחות הם לא ינסו לעשות עליך קומבינות (אלא אם כן הם כבר הרבה זמן בארץ, והספיקו להתקלקל). החסרון הוא שאם אינך איש מקצוע, הם לא יעמידו אותך על טעויותיך. וזה מה שקורה לי עכשיו עם ה"למדים". בשמונה בערב תיה מודיע שהוא סיים להיום. נותרו עוד שלוש שורות אריחים עד לתקרה. אנחנו מסכמים שהוא יבוא ביום ששי הקרוב, וישלים את העבודה. כשאני מסתכל ב"למדים", חושכות עיני. הם קבורים עמוק מתחת לקרמיקה, כך שאין שום אפשרות להבריג אליהם את הברז. איני אומר על כך מלה לתיה. אין טעם. אני כועס בעיקר על עצמי – בשל העובדה שלא צפיתי מראש את הפאשלה האדירה – וגם עליו, בשל העובדה שהוא לא העיר לי על כך. הוא הרי עושה שיפוצים כאלה מדי שבוע בשבוע, וגם אם אינו אינסטלטור, ידוע לו שמצב כזה אינו תקין. מה שהיה עליו לעשות זה להשאיר את האזור סביב יציאת המים לברז בלתי מקורה עד שאתקן את הטעות. אני מסיע אותו בחזרה למגורים בקרית חיים, באתר "סולל בונה" שעל החוף, והישר משם קופץ לסניף "הום סנטר" הסמוך. ניגש אל המוכרן באגף האינסטולציה, אדם מבוגר וסימפטי, ושואל אותו אם יש איזה אביזר הארכה ל"למד". הוא מבקש שאסביר לו מה הבעיה, אז אני מספר – בלי לומר שמדובר בסיני, אלא מסתפק במונח הכוללני "שיפוצניק". לשמע דברי הוא תופס את ראשו בשתי ידיו כשפניו מביעות זעזוע עמוק. "זאת הבעיה עם השיפוצניקים של היום," אמר בקול רווי כאב. "הם ראש קטן. הוא היה צריך לעצור את העבודה ולהגיד לך שזה לא בסדר." למרבה המזל אכן קיימים מאריכים ל"למד". מסתבר שאני לא השליימזל היחיד שקובר אותם בקיר. המאריכים הללו קיימים אפילו בשתי מידות: קצר וארוך. אני מצטייד בשניים מכל סוג – שיהיה – למרות שברור שאצטרך להשתמש במאריך הארוך. המאריך הקצר מיועד למקרה שבו ה"למד" בולט מהקיר, אבל לא מספיק. הבעיה אצלי שה"למד" קבור כולו מתחת לקרמיקה.

04/11/2013 – הריסה חוזרת

ביום ראשון, 04/11/2013, אני פוצח במלאכת ההריסה. בהתחלה אני עוד מקווה שהדבק עדיין לא התייבש ואפשר יהיה פשוט לתלוש את שניים-שלושה האריחים באזור הברז ממקומם, אבל מסתבר שהדבק של "מיסטר פיקס" הוא חזק מאוד, וביממה שחלפה הוא הספיק להתקשות. אז אני לוקח פטיש 5 קילו ואיזמל רחב, ומתחלתי לשבור בלב כואב. תוך כדי השבירה אני פוגע פה ושם גם באריחים צדדיים, שלא היתי אמור לפגוע בהם, וברור שגם אותם יהיה צורך להחליף. אחרי ששברתי (בלב כואב) את האריחים, צריך לפורר את מעטה הבטון סביב ה"למדים". הבעיה עם המאריכים היא שלא ניתן לחבר אותם חיצונית אל ה"למדים". צריך תחילה לפרק את ה"למדים" מהיציאה של צינור המים, ואז לחבר את המאריכים ליציאה, ורק אז לחבר את ה"למדים" למאריך – שכן הברז, בכל מקרה, מתחבר ל"למד", ולא למאריך. לאחר מכן אני מבטן שוב, הפעם את האזור שבו המאריכים מתחברים אל היציאה מהצינור. עכשיו, סוף-סוף, ה"למדים" בולטים כדי 2 ס"מ מפני אריחי הקירוי. נותר לי רק להתפלל שתיה ידביק במקום האריחים השבורים אריחים חדשים באופן שלא יורגש שנעשתה פה עבודת הריסה.

08/11/2014 – הברזה

תיה אמור היה להגיע ביום ששי לגמור את העבודה. אבל ביום חמישי בערב הוא מתקשר לומר שהוא מצטעל (מצטער), מחל (מחר) הוא נוסע לתל-אביב לבקל (לבקר) חבלים (חברים), ויישאר שם לששי-שבת. (עד לפני שנתיים-שלוש היו עשרות פועלים סיניים באזור חיפה. לאחרונה הועברו מרביתם לתל-אביב, שם יש תנופת בניה רצינית, ובאזור חיפה והקריות נותרו רק תיה וחברו לי). הנה עוד משהו דפוק אצל הסינים: חוסר אמינות. טוב, בנושא הזה לפחות הם לא שונים בהרבה מבעלי המקצוע הישראלים. באשר לי, אני מקבל את הדחיה בהשלמה. אם לא מחר, אז ביום ששי הבא. ממילא כל העניין הזה של שיפוץ האמבטיה, שחשבתי שייגמר תוך שבועים, כבר נגרר ונסחב ונמרח ונמשך כבר חודש וחצי (התחלתי ב- 22 בספטמבר ועכשיו כבר 8 בנובמבר), אז מה ישנה עוד שבוע? אבל כשאני מספר לענת, היא ממש נשברת בדמעות. בצדק, מבחינתה. סיוט לרדת לקומה למטה כל בוקר כדי להשתמש בשרותי אורחים, ולהתקלח במקלחת האורחים – ככה במשך חודש וחצי. אז ענת מצלצלת לתיה, וממש מתחננת בפניו שישלים את העבודה ככל המוקדם. הוא נעתר להפצרותיה ומסכים ברוב טובו לבוא בעוד שלושה ימים, ביום א' בערב, אחרי עבודתו ב"סולל בונה" (הוא בונה עכשיו את הסניף החדש של "איקאה" בקרית אתא).

10/11/2013 – השלמת חיפוי

ביום ראשון בערב הוד מעלתו תיה מגיע. דבר ראשון אני מראה לו את האריחים השבורים באזור ברז המקלחת. לזכותו ייאמר שהוא עושה עבודה מקצועית ומטליא אותם באומנות. אחר-כך הוא משלים את השתיים-שלוש שורות החסרות עד התקרה. בסוף העבודה, כשמגיע מועד התשלום, תיה מנסה "להתווכח" איתי וטוען שלא מגיע לו עוד כסף – כי סיכמנו מלכתחילה על סכום "גלובלי" של 3500 ש"ח תמורת כל העבודה, כלומר: הריסה + ריצוף + קירוי. בפועל יצא ששילמתי לתיה ולחברו בסך הכל 4300 ש"ח: 1500 ש"ח עבור ההריסה, ועוד 2800 ש"ח עבור הריצוף והקירוי (לתיה לבדו). זה בסדר מבחינתי – שכן עבודת הריצוף לא היתה שיגרתית, בגלל ההגבהות והמדרגות השונות שהחלטתי עליהן בדמיוני הקודח. האמת היא שלא היה סיכום כזה ביננו מעולם. אילו היה, היתי "מרוויח" מכך 800 ש"ח, שבלאו הכי היתי נותן לתיה בתור טיפ על העבודה המקצועית שהוא עשה. הסיטואציה הזאת, שבה אנחנו מנהלים "ויכוח הפוך" – בו אני רוצה לשלם לו, בעוד הוא טוען שלא מגיע לו תשלום נוסף – היא בהחלט הזויה. בסופו של דבר תיה "נכנע" ומואיל בטובו לקבל  את הכסף.

12/11/2013 – כלי סניטציה

ביום ב' בערב ענת ואני מסתובבים בהום-סנטר קריית-חיים כדי לקנות כלי סניטציה. האמת היא שהיתי מעדיף לקנות בחנות "שזר" ברחוב ההסתדרות, כי המחירים שם זולים בהרבה (לפעמים ההבדל מגיע לחמישים אחוז) אבל הבעיה היא ש-א) שזר סוגרים בשבע בערב, והזמן הפנוי שלנו הוא אחרי העבודה, מאוחר יותר, ו-ב) שזר לא ממש מתמחים באביזרי סניטציה, אלא יותר בכלי עבודה – ובטוח שהמבחר שלהם זעום מזה של הום סנטר. קונים ניאגרה, מושב אסלה, מיתלה לכלי אמבט לדופן המקלחון, ועוד כל מיני אביזרים קטנים אך הכרחיים.

13/11/2013 – פינישים

רגע לפני סיום מתעוררת בעיה עם חיבור צינור המקלחת לברז. היציאה של הברז היא בקוטר ¾ צול, ואילו הכניסה של הצינור היא בקוטר ½ צול (או להיפך). צריך למצוא מתאם – מעביר – משלושת-רבעי לחצי (או להיפך). חיפוש ב"הום סנטר" בקרית חיים מעלה מתאם מתאים, אבל עם יציאה פנימית במקום חיצונית (או להיפך). חיפוש ב"הום סנטר" מת"ם – ללא תוצאות. חיפוש ב"הכל לגג" בטירת כרמל – כנ"ל.. בסוף אני מוצא את המתאם הנחשק ליד הבית, מעבר לפסי הרכבת, בחנות החדשה של שמחי, שנפתחה בשעה טובה ברחוב המחתרות. מעביר ניקל עם יציאה חיצונית (או פנימית), בדיוק מה שחיפשתי – והוא עולה לי 14 ש"ח. זאת הקניה הראשונה שאני עושה בחנות החדשה של שמחי – האב מנשה והבן איתי – ואני מאחל להם מכל הלב הצלחה בעסקים בחנות החדשה. מגיע להם. שניהם אנשי עבודה חרוצים, ישרים וצנועים. את האסלה אני מדביק לרצפה בעזרת דבק סיליקון "סופר 7" שקוף. יש לי כמה מלים להגיד בקשר לזה – אני שומר אותן לסוף. באשר להתקנת המקלחון – בהתחלה חשבתי להתקין אותו בעצמי, אבל משה זיסו אמר לי שתשעים אחוז מהאנשים שחושבים כמוני גומרים בסוף עם זכוכיות שבורות. אז אני מזמין מתקין מקצועי.

19/12/2013 – התקנת המקלחון

שלושה חודשים אחרי תחילת העבודה, בתאריך 19/12/2013, מגיע המתקין יחד עם עוזרו, ותוך פחות משעה הם מרכיבים את המקלחון. כשאני מעיף מבט אחר-כך בפרוספקט ההתקנה, ברור לי שאילו היתי מנסה לבצע את המשימה בעצמי זה היה נגמר לא רק בזכוכיות שבורות, אלא גם בלב שבור – ובדמעות. לפעמים צריך לדעת מתי לפנות את הבמה למקצוענים. סיכום הפרוייקט, שהיה אמור להימשך שלושה שבועות – נמשך בסופו של דבר שלושה חודשים. מה שמוכיח, שוב, שבשיפוצים לעולם אינך יכול לדעת איך הדברים יתגלגלו. אבל התוצאה מצדיקה את המאמץ – כמו גם את ההוצאה הכספית, שאף היא חרגה במקצת מהמתוכנן (כצפוי). חדר האמבטיה המשופץ מזכיר סוויטה במלון וולדורף אסטוריה (לא שהיתי, אבל ראיתי תמונות).

מקלחון

מקלחון

דוש

דוש

אסלה

אסלה

ארונית ומקלחון

ארונית ומקלחון

הגיגים

כשאני משווה היום את עבודות האינסטלציה השונות שעשיתי לפני 22 שנה, לעומת אלו שעשיתי עכשיו, אני לא מוצא הבדלים גדולים. הצנרת היא אותה צנרת פלסטיק, הגומיות אותן גומיות, ההשחלה היא אותה השחלה, מילוי החול והמלט הוא אותו מילוי, הכיור אותו כיור, האסלה אותה אסלה, הניאגרה אותה ניאגרה. מה בכל זאת השתנה? אז ככה: 1) בעבר הכיור נתלה על ווים בקיר, והיום הוא מונח על ארונית עץ – שזה הרבה יותר נוח והגיוני. 2) ברז הכיור בעבר יצא מהקיר מעל הכיור, ואילו היום נהוג ברז "פרח" היוצא מהכיור שצינורות ההזנה שלו מתחברים לברזי ניל מתחת לכיור. 3) בעבר החיפוי היה עשוי אריחי חרסינה, שהם דקים ושבירים, והיום החיפוי עשוי אריחי קרמיקה – שהם חזקים יותר, עבים יותר, עמידים יותר ודקורטיביים יותר. 4) בעבר הריצוף נעשה באריחים בגודל 30 X 30, שנחשבו לשיא האופנה – והיום הריצוף נעשה באריחים בגודל של 60 על 60. 5) בעבר קיבוע האסלה לרצפה נעשה בעזרת קידוח באריחים וביטון תחתית האסלה – ואילו היום הקיבוע נעשה בעזרת דבק סיליקון פולימרי באופן שאינו מותיר סימנים על הרצפה. ובעצם, מדוע שמשהו ישתנה? מה שאנחנו מכניסים לאסלה היום לא שונה בהרבה ממה שהכנסנו לתוכה בעבר, לא ככה? עלויות קרמיקה (כולל הובלה) – 3400 ש"ח אבזרי אמבט (כלים סניטריים: מקלחון, אגנית, אסלה, ניאגרה, ברזים, דוש, וכו') – 4200 ש"ח שכר עבודה (פועלים סינים) – 4300 ש"ח דבקים וחומרי איטום – 800 ש"ח חומרי בניה (בלוקים, חול, מלט) – 400 ש"ח אבזרי צנרת – 1200 ש"ח דקורציה (פסי ניקל) – 400 ש"ח התקנת מקלחון – 300 ש"ח פינוי פסולת – 1500 ש"ח. סך הכל: 16,500 ש"ח

 

הבלוג של יקיר אביב בבלוגספוט: http://yakiraviv.blogspot.co.il/2014/03/blog-post.html

הבלוג של יקיר אביב בקפה דהמארקר: http://cafe.themarker.com/post/3080037/      

 

בלוף המזגנים הגדול

תגיות

, , , ,

כל המזגנים מיוצרים בסין.
כל היבואנים הישראלים – אלקטרה, טורנאדו, תדיראן, וכו' – קונים את המזגנים מאותם מפעלים סיניים.
בסוף קו היצור עומד פועל שמדביק תוויות – לפי זהות המזמין.
אם המזמין הוא תדיראן – תוית של תדיראן.
אם המזמין הוא טורנאדו – תוית של טורנאדו.
אם המזמין הוא אלקטרה – תוית של אלקטרה.

אין בארץ אף מפעל שמייצר מזגנים.

מאיץ חום – או ישראבלוף ?

   מאיץ החום הוא שרוול פלסטיק המותקן סביב גוף החימום בתוך דוד השמש הביתי.

   משום-מה היה נדמה לי תמיד, עד שהתחלתי לאחרונה להתעניין בנושא, שהמאיץ קשור איכשהו לגוף החימום עצמו. כלומר, שהוא גורם לגוף החימום  להגביר את תפוקת החום שלו. אלא שהסתבר לי שאין כל קשר בין השניים.

   במלים אחרות: התפוקה של גוף החימום נשארת אותו דבר – עם המאיץ או בלעדיו.

   אז מה כן עושה ה"מאיץ"?

   אז ככה:

   גוף החימום בדוד מחמם את המים הסמוכים אליו. כאשר המים מתחממים, הם עולים אל חלקו העליון של הדוד, ובמקומם מגיעים אל תחתית הדוד מים קרים. גם אותם מחמם גוף החימום, ואף הם עולים למעלה – וכך נוצרת סרקולציה של המים בתוך הדוד, שבסופה מתחממים כל המים הנמצאים בו – עד הגיעם לטמפרטורה שנקבעה להם ע"י התרמוסטט, והוא מפסיק את הזרם אל גוף החימום.

   מדובר בחוק פיזיקלי – בלי שום קשר לנוכחותו או לאי-נוכחותו של "מאיץ" .

   "תרומתו" של המאיץ לתהליך מתבאת בכך שהוא "לוכד" בתוכו כמות מים קטנה, בערך 5 ליטרים, ואת כמות המים הזאת גוף החימום מחמם במהירות יחסית. כמות המים הקטנה, הלכודה בשרוול הפלסטיק, מתחממת ועולה לראש הדוד, שם מצוי פתח היציאה של המים – כך שהמשתמש מקבל מים חמים תוך זמן קצר מרגע הדלקת הדלקת הדוד.

   אז איפה כאן הקאץ'?

   פשוט מאוד: מדובר בכמות מים קטנה, שאינה מספיקה למקלחת.

   אם המשתמש הדליק את הדוד כדי לשטוף את הפנים במים חמים, אז מאיץ-החום בהחלט עשה את העבודה.

   הבעיה היא שאנחנו לא מדליקים דוד כדי לשטוף פנים, בדרך-כלל.

   ואם כוונתנו היא להתקלח – הרי שכמות זעומה של 5 או 10 ליטר, לא מספיקה. .

   וכך נדון המשתמש התמים לאכזבה כואבת. ברגעים הראשונים הוא עדיין מלא עליצות: ראה זה פלא, אם פעם היה עליו להמתין שעה (ואף יותר, כשמדובר בדוד גדול, למשל של 120-150 ליטר) מרגע הדלקת הדוד ועד לרגע שבו היו מגיעים מים חמים לברז – הנה כעת לא חלפו אלא עשר דקות, וכבר יש לו מים חמים ! האח, הידד !

   ממהר איפוא ידידנו המאושר להתקלף מבגדיו, להתייצב מתחת לטוש (או להיכנס לאמבטיה), להסתבן בכל חלקי גופו – אלא שאז, שיט, המים החמים מתחלפים בקילוח צונן של מי-קרח…

   ברררר…..

   האופוריה מתחלפת במלנכוליה. רועד מקור יוצא ידידנו המדוכדך מהטוש, או מהאמבטיה, וכשנקישות שיניו מהדהדות בכל הבית הוא מתנגב משיירי הסבון ומקלל את כל העולם ואשתו.

   לסיכום, מאיץ החום אינו מגביר את תפוקת גוף החימום. התפוקה נמדדת כיחס בין כמות המים המתחממים לבין משך הזמן שלוקח להם להתחמם. המאיץ אמנם מקטין את משך הזמן, אבל באותה מידה גם מקטין את כמות המים החמים – כך שהיחס נותר קבוע וללא כל שינוי.

   ה"תרומה" של מאיץ החום לתהליך החימום אינה אלא אשלייה. פאטה-מורגנה.  מיראז'.

   ישראבלוף.

   חארטה-בארטה.

   מי שמעוניין לקבל מים חמים במהירות – צריך להצטייד בסבלנות, או פשוט בדוד קטן, למשל בן 60 ליטרים. דוד זה ינפיק מים חמים בתוך 30-40 דקות. אמנם כמות המים שמנפק דוד בנפח זה אינה מספיקה למשפחה שלמה – אך לאדם אחד או שניים היא בהחלט תספיק. למעשה, דוד קטן הוא סוג של "מאיץ חום" בפני עצמו. הוא לוכד סביב גוף החימום כמות מים קטנה, בגלל נפחו המצומצם, ומעלה אותה לחלקו העליון בתוך פרק זמן קצר.

מדריך: החלפת חמם בדוד שמש

תגיות

, , , , , , ,


   החלפת גוף החימום בדוד שמש היא פעולה יחסית פשוטה, שגם אדם לא מקצועי יכול לבצעה – בתנאי שהוא מצוייד בזוג "ידיים טובות", ובתנאי כמובן שהוא נוקט בכל כללי הזהירות המתבקשים בעבודה עם חשמל.

    מתי מחליפים גוף חימום?

   החלפת גוף החימום היא פעולת תחזוקה שוטפת שאמורה להתבצע אחת לשנתיים, בערך, על-מנת להבטיח את פעילותו התקינה של הדוד החשמלי. בנוסף, הצורך בהחלפת גוף החימום מתעורר כאשר הדוד מאבד מיעילותו, ואינו מחמם כראוי – המים מתחממים לאט מדי, או שאינם מתחממים כלל.

   לפני שנמהר להחליף את גוף החימום כדאי לבצע כמה בדיקות פשוטות על-מנת לוודא שאכן הבעיה נעוצה בו.

    אילו בדיקות יש לעשות בטרם החלפת גוף החימום?

   לא תמיד בעיה בהדלקת הדוד מצביעה על כך שגוף החימום "הלך".

   ראשית, ייתכן שרק הנורה נשרפה. הבדיקה הפשוטה במקרה זה היא פשוט להמתין. נמתין שעה-שעתיים, ואז נבדוק את המים. אם יוצאים מהברז מים חמים, סימן שרק הנורה נשרפה – ואז כל שנותר לנו הוא להחליף את הנורה ושלום על ישראל.

   שנית, אולי הפקק בארון החשמל המרכזי קפץ, מסיבה כלשהי. במקרה זה נרים את הפקק – ונחזיק אצבעות בתקווה שבכך נפתרה הבעיה. ברם, אם הפקק חוזר וקופץ, מיידית או כעבור זמן-מה, נראה שגוף החימום "מקצר" – גורם לקצר חשמלי – ולכן יש להחליפו.

    מהן הסיבות לבלאי בגוף החימום?

   הסיבה העיקרית היא אבנית. המים בארצנו עשירים במלחים, והם מתגבשים ושוקעים בדוד החשמלי, ומצטברים על גוף החימום. סיבות אחרות, פחות שכיחות, הן קצר חשמלי או בלאי טבעי.

    אם גוף החימום התקלקל – האם כדאי להחליף את הדוד?

   אין כל סיבה להחליף את הדוד במקרה של בעיה בגוף החימום. ההבדל בעלויות הינו משמעותי. במחירים של היום, נכון לחודש דצמבר 2013, מחירו של דוד חשמלי כולל פירוק, הובלה והרכבה, נע בסביבות ה- 3,000 ש"ח – בעוד שעלות החמם והטרמוסטט נעה סביב 100-150 ש"ח.

   את הדוד עצמו יש להחליף כאשר יש בו נזילה, או בעיה רצינית של חלודה – או מכל סיבה אחרת הקשורה לדוד עצמו. מדובר במיכל פח בעל ציפוי פנימי של נירוסטה, ובדרך-כלל הדוד הממוצע אמור להזיק מעמד למעלה מעשר שנים, ויש דודים המחזיקים מעמד גם 20 שנה ויותר.

    האם ניתן להסתפק בהחלפת גוף החימום בלבד?

   בשום פנים ואופן לא. גוף החימום הוא חלק ממכלול הנקרא חמם. החמם מכיל, בנוסף לגוף החימום עצמו, גם את התושבת (פלאנג') עליה הוא מותקן. על התושבת מותקן גם, לצד גוף החימום, שרוול הטרמוסטט. בנוסף, מותקנים בתחתית התושבת החיבורים החשמליים של המערכת. אם גוף החימום התבלה כתוצאה מאבנית, סביר להניח שגם התושבת נפגעה מאותה סיבה – ולכן הכרחי להחליפה. יתרה מזאת – יתכן שהקצר החשמלי כלל לא נגרם בגוף החימום כי אם בתושבת, כתוצאה מחור שנפער בה (עקב חלודה, או אבנית, או בלאי) ודרכו מחלחלים המים אל החיבורים החשמליים.

   מבחינת עלויות – ההבדל בין החלפת גוף חימום בלבד, לבין החלפת החמם כולו, אינו משמעותי. במחירי היום מדובר בכמה עשרות שקלים בודדים.

   אגב, במרבית רשתות השיווק והטמבוריות ממילא נמכרים כיום החממים כיחידה אחת. קשה למצוא בהן גופי חימום בנפרד, וטוב שכך.

   לכן, מכאן והלאה דברי ההסבר יתייחסו להחלפת החמם כמערכת אחת – הכוללת את גוף החימום והפלאנג'.

    האם החלפת החמם תפתור את הבעיה?

   לא. כאמור, במרבית המקרים מערכת החימום מתקלקלת כתוצאה מהצטברות אבנית. לפיכך, החלפת החמם בחמם חדש ותקין, מהווה פתרון קוסמטי בלבד. החלק החשוב ביותר בעבודת החלפת החמם הוא ניקוי תחתית הדוד משאריות האבנית שהצטברה עליה. זאת פעולה פשוטה: מכניסים את היד לתוך החור בתחתית הדוד, וגורפים את האבנית שהצטברה סביב לעבר הפתח. פעולה זו אורכת בערך 20-30 שניות, אבל היא החלק החשוב ביותר בכל התהליך.

אם לא נבצע את הפעולה של ניקוי האבנית, גוף החימום החדש לא יוכל לתפקד ביעילות – ובמקרים מסויימים (כאשר "הר" האבנית התרומם לגבהים המכסים חלק ניכר ממנו) הוא לא יפעל כלל. בכל מקרה, נוכל לצפות בוודאות להישנות התקלה בגוף החימום תוך פרק זמן קצר ביותר.

   בנוסף, לעתים התקלה אינה בחמם – כי אם בטרמוסטט. חשוב לציין כי תקלה מעין זו היא נדירה – שכן בדרך כלל אין תקלות בטרמוסטט, אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל, וחייבים לקחת בחשבון גם אפשרות זו.

    על מה יש לשים לב אם מזמינים בעל מקצוע?

   אם בכל זאת החלטת להזמין בעל מקצוע (חשמלאי, או סתם שיפוצניק) לביצוע המלאכה – ולא לבצעה במו ידיך, חשוב להקפיד על כמה נקודות חשובות:

א)    בעל המקצוע יחליף את החמם כולו, ולא רק את גוף החימום (ההבדל בעלויות, כאמור, הוא של עשרות שקלים בודדות).

ב)    בעל המקצוע ינקה את האבנית שהצטברה בתחתית הדוד – ולא יסתפק רק בהחלפת החמם.

ג)     עם סיום העבודה בעל המקצוע יכוון את הטרמוסטט לטמפרטורה של 60-70 מעלות.

ד)    בעל המקצוע יתחייב (בכתב, רק בכתב) לתקן כל תקלה בגוף החימום שתיגרם בתוך פרק זמן סביר (למשל, שלושה חודשים מיום התיקון).

 על-מנת לוודא שבעל המקצוע אכן מבצע את הפעולות הנדרשות, ואינו "מורח" אותך – הכרחי שתימצא לצידו במהלך העבודה כדי לפקח עליו אישית. הדבר לא יגזול הרבה מזמנך הפנוי – מדובר בעבודה שאמורה להימשך 40-60 דקות, לכל היותר.

    ה"שטיקים" הנפוצים של ה"חאפר" המצוי

   "חאפר" הוא מי שמכנה עצמו "בעל מקצוע" (או "שיפוצניק") – אבל בעצם כל מה שמעניין אותו זה לקחת את הכסף וללכת.

   לצורך כך החאפר נוקט במספר "שטיקים", תוך ניצול תמימותו וחוסר הבנתו המקצועית של הלקוח.

   שטיק מספר 1: החלפת גוף החימום בלבד, במקום החלפת החמם.

   כאמור, ההבדל בעלויות בין גוף החימום לבין החמם מסתכם ב- 10-40 שקלים, נכון להיום. אבל לחאפר המצוי אין בעיה "למרוח" את הלקוח גם בסכומים קטנים, כי הוא מאמין שפרוטה ועוד פרוטה מצטברות לסכום גדול.

   שטיק מספר 2: החלפת החמם ללא ניקוי האבנית מהדוד.

   אמנם פעולת ניקוי האבנית שהצטברה על תחתית הדוד היא פעולה פשוטה, הנמשכת מספר שניות, וכרוכה בהכנסת היד פנימה וגריפת המשקע – אבל החאפר נוטה להקטין ראש, ואם איש אינו מפקח עליו הוא נוטה לדלג על משימות שאפשר לדלג עליהן. העיקר שאחרי העבודה הדוד יפעל, המים יתחממו, והלקוח ישלם לו. העובדה שהאבנית שהצטברה עלולה לגרום לתקלה דומה בעוד מספר שבועות, או חודשים, היא כבר לא הבעיה שלו.

   שטיק מספר 3: "הלך הדוד".

   הכסף הגדול של החאפר טמון בעבודות הגדולות. החלפת חמם היא עבודה קטנה – בעוד שהחלפת הדוד כולו מבטיחה לו רווח גדול הרבה יותר. במקרים רבים החאפר גם משמש מעין סוכן של חברת דודי השמש, או מקבל ממנה עמלה (או הנחה) על הזמנת דוד חדש. לכן במקרים רבים, אחרי "בדיקה מעמיקה", הוא יקבע שהבעיה אינה בגוף החימום, אלא בדוד כולו – ולכן יש להחליפו. במקרה כזה כדאי שתבדוק את הדוד בעצמך. אם הדוד אינו חלוד, ואין בו חורים ונזילות, בדרך-כלל אין כל סיבה להחליפו. עדיף להחליף את החאפר במקומו.

   כללית, כפי שיפורט בהמשך, יש הרבה פעולות "קטנות" שבעל-מקצוע אמין (או אתה, כבעל-הבית), יבצע במהלך החלפת החמם, מתוך ראיה לטווח רחוק ודאגה לעתיד, בעוד החאפר המצוי לא יטרח לעשותן – כי מה אכפת לו?

   לדוגמה: גירוז הברגים. מערכת דוד-השמש חשופה לפגעי מזג האויר, והברגים במערכת עלולים להישחק ולהיתקף בקורוזיה. על כן מומלץ לנקוט בפעולת מנע: לפני הברגת הברגים מחדש למקומם עם תום העבודה, כדאי לטבול/למרוח כל אחד מהם בגריז – על-מנת למנוע את שחיקתו והחלדתו בעתיד. מדובר בפעולה "סמויה מהעין": בין אם היא תתבצע, ובין אם לאו, העבודה תושלם – כלומר: הדוד יפעל, והמים יתחממו, ובני הבית יתקלחו להנאתם, ואיש לא יבחין בהבדל. אבל אולי בעוד שנתיים, או חמש שנים, כאשר תנסה שוב להחליף חמם, ותיתקל בבורג סרבן, תקלל את הרגע שבו העלמת עין מהמחדל.

   דוגמה נוספת: כבל החשמל המוליך אל הדוד עובר בדרך כלל בתוך צינור מוליך. הנקודה בה הכבל יוצא מהמוליך היא קריטית, שכן אם היא אינה האטומה היטב עלולים מי הגשמים לחדור מבעדה אל המוליך, ועם הזמן לחלחל פנימה ואף להגיע אל המערכת הביתית ולגרום לקצר חשמלי. על כן יש להקפיד ולאטום אותה (בסיליקון ובאזולירבנד). גם כאן מדובר בפעולה סמויה מן העין: בעל מקצוע אמין (או אתה, בעל הבית, באם החלטת לבצע את העבודה במו ידיך) תדאגו לטפל בכך – מתוך ראייה לטווח ארוך. אולם החאפר – מה אכפת לו?

  שלא לדבר על עוד עשרות פעולות "קטנות" כגון הידוק הברגים כהלכה, לבל יתרופפו בעתיד, או מיקום נכון של גומיית האיטום במקומה, כדי למנוע נזילות, ועוד ועוד – כל אותן פעולות שבגללן אני מעדיף לעשות כל דבר שבאפשרותי לעשות במו-ידי, ולא לסמוך על אחרים.

    מושגים בסיסיים:

 גוף חימום

גוף החימום הוא צינור מתכת שמתחמם כשעובר בו זרם חשמלי. תפקידו לחמם את המים.

 אוגן (פלאנג')

האוגן (הקרוי בשפת השיפוצניקים פלאנג') הוא בסיס גוף החימום. האוגן מחובר אל תחתית דוד השמש בששה ברגים. בחלקו התחתון של האוגן נמצאים חיבורי החשמל לגוף-החימום. באוגן מצוי חור עגול, דרכו עובר החיישן של הטרמוסטט.

מאיץ חום

פעולת החימום של הדוד מתבססת על העיקרון לפיו מים חמים נוטים לעלות מעלה. משום כך פתח היציאה של המים החמים ממוקם בחלקו העליון של הדוד. לעתים יש צורך להמתין זמן רב עד שכמות מים נכבדה תתחמם ותגיע אל צנרת האמבטיה שלנו. לצורך קיצור זמן ההמתנה  הומצא הפטנט (המפוקפק, חייבים לציין) הקרוי מאיץ.

המאיץ הוא שרוול פלסטיק ה"מתלבש" על גוף החימום ותפקידו להזרים מים חמים במהירות אל חלקו העליון של הדוד. השרוול כולא בתוכן כמות מים קטנה יחסית, וגורם לה לעלות כלפי מעלה עוד לפני ששאר המים בדוד מתחממים. כך אנו מקבלים מים חמים לאחר המתנה קצרה יותר – הבעיה היא שמדובר במקסם-שווא, שכן כמות המים החמים הראשונית היא זעומה, ואינה מספיקה למקלחת הגונה, כך שבסך הכל מדובר בסוג של אחיזת עיניים, או "ישראבלוף".

 טרמוסטט

הטרמוסטט בנוי משני חלקים: חיישן ומפסק. החיישן מוחדר אל המים המתחממים בדוד, ואילו המפסק נמצא מחוץ למערכת, וממוקם בתחתית האוגן. במפסק מותקן כפתור המאפשר את כיוון הטמפרטורה המכסימלית. כאשר המים מגיעים לטמפרטורה הרצויה, החיישן מדווח על כך למפסק – וזרם החשמל מנותק.

 קו הזנה

קו ההזנה הוא הכבל החשמלי המגיע מהבית לדוד. בדרכו עובר הכבל דרך מתק המפסק של הדוד. כשאנו מדליקים את המפסק, נסגר מעגל חשמלי ומתחילה פעולת החימום.

קו ההזנה אינו מחובר ישירות לגוף החימום, אלא לטרמוסטט. בהמשך דרכו של הזרם החשמלי הוא ממשיך מהטרמוסטט אל גוף החימום. הטרמוסטט שולט בניתוק הזרם וחידושו בהתאם לטמפרטורת המים שנקבעה לו.

 חמם

יחידה הכוללת חמישה רכיבים: 1) גוף חימום. 2) פלאנג'. 3) שרוול מתכת לחיישן הטרמוסטט. 4) מאיץ. 5) גומיית איטום.

ברשתות השיווק (כגון "הום סנטר") ובטמבוריות נהוג למכור את החמם כיחידה אחת. אם הגענו למצב שבו אנו נאלצים להחליף את גוף החימום, שהתקלקל כתוצאה מבלאי והצטברות אבנית, רצוי כבר להחליף את כל המערכת – שגם היא התיישנה וצברה אבנית. ההבדל בעלויות מסתכם בכמה עשרות שקלים בודדות.

גוף החימום מחובר אל האוגן בעזרת בורג (אשר אין צורך לפתוח אותו כאשר מרכיבים את החמם כיחידה אחת).

 מבנה המערכת

    כמו כל דבר בצה"ל, המערכת מורכבת משלושה חלקים:

 א) דוד.

ב) קולטים.

ג) חמם.

    מבין שלושת החלקים הנ"ל, החמם הוא הזול ביותר – והפשוט ביותר להחלפה.

   יתרה מזאת – החלפת החמם הינה פעולה שרצוי לעשותה באופן תקופתי, אחת לשנתיים-שלוש, במקום לחכות להופעת תקלה (שתמיד, משום-מה, מתרחשת בחורף, כשאנחנו הכי זקוקים למים חמים).

   גוף החימום סובל מבלאי מואץ בעיקר בשל הצטברות אבנית.

   המים שלנו מכילים מינרלים (סידן ומגנזיום) ששוקעים ומצטברים בצורת אבנית. האבנית יוצרת "ציפוי" על מוטות המתכת של גוף החימום, ובכך גורמת לירידה בתפוקתו, וכתוצאה מכך לזמן המתנה ממושך יותר לחימום המים, לביזבוז חשמל – ולבסוף אף לקצר חשמלי ולהשבתה של גוף החימום.

   על מנת להקדים תרופה למכה רצוי, לכן, להחליף את גוף החימום מבעוד מועד באופן תקופתי, אחת לשנתיים-שלוש.

   הדוד עצמו הוא מיכל מתכת בעל ציפוי אמאייל פנימי. בתחזוקה נאותה הוא יכול להאריך ימים הרבה מעבר לתקופת האחריות של היצרנית (הנדיבה כשלעצמה – חברת כרומגן, למשל, נותנת 8 שנות אחריות, אלא שאחריות זו חלה רק על הדוד ואינה כוללת, למרבה הצער, את גוף החימום).

 שלבי העבודה:

  1. ניתוק החשמל.
  2. ניתוק המים.
  3. פתיחת המכסה.
  4. ניתוק חיבורי החשמל בין הטרמוסטט לגוף החימום
  5. ניתוק חיבורי החשמל בין קו ההזנה לטרמוסטט.
  6. ניתוק ההארקה.
  7. הוצאת הטרמוסטט.
  8. פתיחת ברגי האוגן.
  9. הוצאת החמם הישן.
  10.  הוצאת גומיית האיטום.
  11. ריקון המים.
  12.  ניקוי תחתית הדוד מאבנית.
  13. הכנסת גומיית האיטום.
  14. הכנסת החמם החדש.
  15. הברגת האוגן.
  16. פתיחת המים.
  17. בדיקת נזילות.
  18. חיבור הטרמוסטט.
  19. חיבור חוטי החשמל מהטרמוסטט לחמם.
  20. חיבור חוטי החשמל מקו ההזנה לטרמוסטט.
  21. חיבור ההארקה.
  22. סגירת המכסה.
  23. חיבור החשמל.

 ממבט ראשון, המספר הרב של הפעולות שיש לבצע עלול להבהיל אותך – אבל תרגיע: כל אחת מהפעולות הללו כשלעצמה היא פשוטה יחסית, אינה מצריכה ידע מקצועי, או מומחיות מיוחדת, ונמשכת דקות ספורות בלבד. מאידך, כמובן שאם אתה נמנה על האנשים שאינם יודעים להבחין בין חוט פאזה לחוט הארקה – עדיף שתשאיר את המלאכה לבעל מקצוע.

 1) ניתוק החשמל.

    עבודה עם חשמל כרוכה בסכנת-חיים.

   כללית, רצוי להזמין חשמלאי מוסמך לעבודות שקשורות לחשמל. מצד שני, כשם שלא נזמין חשמלאי להחלפת נורה שרופה, נוכל לוותר עליו גם כאן – בתנאי שננקוט בכל כללי הזהירות. הכלל הראשון: ניתוק החשמל. וכאן כדאי  להחמיר: לא מספיק לכבות את מפסק הדוד. מישהו מבני המשפחה עוד עלול להרים אותו בטעות דווקא בזמן שאתה מתעסק עם תייל חשוף. גם לא מספיק להוריד רק את המפסק של הדוד בלוח החשמל המרכזי. גם כאן עלולות להתרחש תקלות. עדיף פשוט להוריד את מתג החשמל הראשי של הבית, וזאת בנוסף לכיבוי המפסק. לא יקרה שום אסון אם בשעה-שעתיים הקרובות הבית יהיה מנותק מחשמל.

    2) ניתוק המים.

   יש לסגור את ברז המים הראשי ("שיבר"). במידה ומותקן ברז על הצינור המוליך אל הדוד, אפשר להסתפק בסגירתו.

    3) פתיחת המכסה.

   המכסה הוא קערת מתכת (או פלסטיק) המקובעת לתחתית הדוד ונועדה להגן על חיבורי החשמל מפני פגעי מזג האויר: רוחות, גשמים, ברד, סופות, לחות וכדומה.

   המכסה מחובר לדוד בשני ברגים. יש לפרק את הברגים ולהסיר את המכסה.

   טיפ 1: במקרה של בורג "עקשן" יש להתיז עליו שמן WD40 ולהמתין מעט שהשמן ימיס את החלודה.

   טיפ 2: לאחר הסרת המכסה, כדאי לשמור את הברגים בתוך חורי המכסה, כדי שלא יילכו לאיבוד.

    4) ניתוק חיבורי החשמל בין הטרמוסטט לגוף החימום.

   שני חוטים יוצאים מהטרמוסטט אל גוף החימום. יש לשחרר אותם בנקודות החיבור בתחתית הדוד.

    5) ניתוק חיבורי החשמל בין קו ההזנה לטרמוסטט.

   קו ההזנה הוא כבל החשמל היוצא מהבית אל דוד החשמל. הכבל אינו מתחבר ישירות לדוד, אלא לטרמוסטט. בהמשך הדרך, הטרמוסטט מתחבר לדוד. הטרמוסטט בנוי ממפסק וחיישן. החיישן היא מעין מדחום – צינור מאורך הנמצא בתוך הדוד ותפקידו למדוד את טמפרטורת המים. ברגע שהטמפרטורה עוברת את התחום שנקבע ע"י הבורר, מופעל המפסק אשר מנתק את זרם החשמל אל הדוד.

קו ההזנה מורכב משלושה גידים – שניים מהם מחוברים לטרמוסטט, והשלישי (הארקה) מחובר לגוף הדוד. את שני הגידים המחוברים לטרמוסטט יש לפרק ע"י פתיחת שני הברגים הקבועים בטרמוסטט.

    6) ניתוק ההארקה.

   חוט ההארקה הוא החוט הצהוב. הוא יוצא מקו ההזנה ומתחבר לתחתית גוף הדוד. יש לשחרר את הבורג המחבר את החוט לדוד.

    7) הוצאת הטרמוסטט.

   הטרמוסטט אינו מחובר לתחתית האוגן בהברגה. בדרך-כלל הוא תפוס בלחץ, או ע"י לוחית מתכת גמישה. די במשיכה קלה כדי לשלוף אותו החוצה.

    8) פתיחת ברגי האוגן.

   האוגן מחובר לתחתית הדוד בששה ברגים, המהודקים בחוזקה כדי למנוע נזילת מים מהדוד.

   כיוון הפתיחה הוא נגד כיוון השעון.

   כדאי להצטייד בידית רצ'ט עם בוקסות. הקוטר במקרה שלי היה 14 מ"מ (וכנראה זה הקוטר הסטנדרטי).

   לידית הרצ'ט שני יתרונות חשובים:

   א) היא חד כיוונית, כך שלא צריך לנתק אותה עם סיבוב התנופה לאחור.

   ב) הידית הארוכה משמשת כמנוף להגברת הכח.

   הפתיחה צריכה להיעשות במקביל – בדומה לאופן פתיחת ברגי גלגל רכב.

אחרי שיחרור בורג, יש לשחרר את הבורג המקביל. הדבר חשוב כדי למנוע הטיה של האוגן, אשר תקשה על פתיחת שאר הברגים ואף עלולה לגרום לזליגת מים מהדוד לפני שיחרור כל ששת הברגים.

   העבודה חייבת להיעשות בזהירות. יש לקחת בחשבון את האפשרות שהמים יתפרצו במהלך שיחרור הברגים, ובמקרים מסוייימים הם עלולים להתפרץ יחד עם האוגן וגוף החימום. חשוב להימצא במרחק סביר מתחתית האוגן, כדי שלא להיפגע.

   טיפ 1: השתמש בשמן WD40 לשיחרור ברגים "עקשניים".

   טיפ 2: אל תפעיל כח רב מדי. יתכן שאתה מסובב את הבורג בכיוון ההפוך. הטעות נובעת מכך שפתיחת ההברגה נעשית מלמטה, ב"תמונת-ראי" לפתיחות הברגות יומיומיות שבדרך-כלל נעשות מלמעלה (כגון פתיחת פקק של בקבוק).

    9) הוצאת החמם הישן.

   לאחר שיחרור הברגים יש לשלוף מתוך הדוד את החמם, כלומר האוגן, טבעת האטימה וגוף החימום. פעולה זו יתכן שתיעשה במקביל לזרימת המים מהדוד. לעתים התחתית "נדבקת" לדוד בגלל טבעת האטימה, ואז יש צורך בהפעלת כח ע"י תקיעת מברג באחד החורים ומשיכת האוגן מטה.

    10) הוצאת גומיית האיטום.

   גומיית האיטום מקובעת בתוך תושבת בפתח היציאה התחתון של הדוד. תפקידה לאטום את הפתח ולמנוע נזילת מים. יש לשלוף אותה במקומה ולהשליכה לפח, שכן סביר להניח כי היא התבלתה עם הזמן.

    11) ריקון המים.

   המים מתרוקנים מעצמם, בכח הגרוויטציה – מה שיוצר שיטפון לא קטן. במקרה של דוד גדול, בן 150 ליטר למשל, זה מסתכם אפילו בהצפה רצינית. לא נורא, שכן מדובר בגג – שמטבעו "רגיל" לספוג כמויות משקעים – אבל מי שמעוניין להתכונן לבאות, יצטייד מראש בגיגית או מיכל כלשהו לקליטת המים.

    12) ניקוי תחתית הדוד מאבנית.

   מפחיד לגלות כמה אבנית הצטברה בדוד עם השנים. האבנית מצטברת על גוף החימום, וכן על הקרקעית הפנימית של הדוד. יש להכניס את היד פנימה מבעד לפתח, ולסלק את מצבורי האבנית.

   חשוב להקפיד על ניקוי שרידי האבנית שהצטברו על שפת הפתח, כדי להבטיח אטימה טובה. ניתן לעשות זאת בעזרת סכין, או מברג.

   13) הכנסת גומיית האיטום.

   יש להשתמש בגומייה חדשה, המצורפת לערכת החמם – ולא בגומיה הישנה. את הגומיה יש להניח בתושבת המיועדת לה בתחתית הדוד.

    14) הכנסת החמם החדש.

   החמם מוכנס כיחידה אחת הכוללת את גוף החימום והאוגן.

   כדאי לשים לב שהחור המיועד להחדרת החיישן של הטרמוסטט יהיה קרוב לנקודת החיבור של קו ההזנה.

    15) הברגת האוגן.

   לפני ההברגה רצוי למרוח גריז על הברגים, כדי למנוע בלאי וקורוזיה בעתיד.

   כמו בתהליך הפתיחה, גם עכשיו יש להקפיד על סגירת ששת הברגים בהקבלה. אחרי שמבריגים בורג אחד, יש להבריג את הבורג המקביל לו.

   בשלב הראשון יש להבריג את כל ששת הברגים באופן רופף (סיבוב אחד או שניים).

   לאחר מכן יש לעבור על כל הברגים ולחזק אותם חלקית. רק אחרי שחיזקנו את כל הברגים, נעבור עליהם שוב ונחזק אותם עוד קצת – וכן הלאה.

   אין להדק את הברגים יותר מדי בחוזקה. הידוק הברגים יתר על המידה יגרום לחץ מיותר על טבעת האיטום – שעלולה להתבקע ולהיקרע.

    16) פתיחת המים

   נפתח את הברז הראשי ("שיבר") או את הברז המותקן על צינור ההולכה לדוד, ונמתין למילוי הדוד לצורך בדיקת תקינות ונזילות. יש להתאזר בסבלנות עד מילוי הדוד כולו, כי הדבר הכרחי לצורך שמירה על תקינותו של גוף החימום מאוחר יותר. חידוש זרם החשמל עלול לשרוף את גוף החימום באם הוא יעבוד "על ריק".

כיצד נדע שהדוד התמלא? אפשר פשוט להצמיד אוזן לדופן הדוד, או לצינור ההולכה של המים, ולהאזין לזרימה – עד שהיא נפסקת.

    17) בדיקת נזילות

   לאחר שהדוד התמלא, נבדוק אם אין נזילות.

   כדי לבדוק שעד שלב זה עשינו הכל כהלכה, נרד מהגג לאמבטיה ונפתח את ברז המים החמים. המים שיוצאים ממנו עדיין אינם אמורים להיות חמים, אבל עצם העובדה שהם זורמים ממנו מעידה על כך שהמערכת סגורה.

    18) התקנת הטרמוסטט.

   הטרמוסטט מקובע למקומו ע"י כפיס מתכת קפיצי המותקן בצידו, או על החיישן. נחדיר את החיישן מבעד לפתח העגול שבאוגן אל תוך הדוד פנימה.

   חשוב להקפיד שברגי הטרמוסטט יהיו מכוונים לעבר ברגי ההזנה שבתחתית האוגן, וכן לעבר כבל ההזנה.

   בשלב זה ניתן לכוון את עוצמת הבורר של הטרמוסטט. נהוג לקבוע טמפרטורה של 60-70 מעלות. בפחות מ- 60 מעלות נקבל מים קרים מדי, וביותר מ- 70 מעלות נקבל מים רותחים מדי.

    19) חיבור חוטי החשמל מהטרמוסטט לחמם.

   שני חוטי חשמל יוצאים מהטרמוסטט אל החמם. בתחתית האוגן יש שני ברגים המיועדים לחיבור חוטי החשמל היוצאים מהטרמוסטט. הידוק החיבור נעשה ע"י סגירת האומים של הברגים הללו.

    20) חיבור חוטי החשמל מקו ההזנה לטרמוסטט.

   בטרמוסטט מצויים שני ברגים המיועדים לחיבור חוטי החשמל מקו ההזנה. חשוב להקפיד שחוטי החשמל יהיו מרוחקים זה מזה, ולא יבואו במגע האחד עם השני.

   בשלב זה חשוב לבדוק את פתח היציאה של כבל ההזנה מתוך המתעל בתוכו הוא מושחל. המתעל הוא צינור ההולכה אשר בתוכו עובר הכבל החשמלי בדרכו מהבית אל הגג, ומשם אל הדוד. אם פתח היציאה אינו אטום, עלולים מי הגשמים לחדור פנימה ובהמשך לחלחל אל תוך מערכת החשמל הביתית, וכידוע השילוב של מים וחשמל אינו ידידותי לסביבה.

   לפיכך יש לאטום את הפתח בסיליקון (עדיף סופר 7 ) ולכרוך סביבו אזולירבנד במהודק.

   21) חיבור ההארקה

   החוט השלישי היוצא מקו ההזנה הוא חוט ההארקה (שצבעו צהוב). חוט זה אינו מתחבר לטרמוסטט, כשאר שני החוטים, כי אם מתחבר ישירות לאוגן או לדוד. בדוד של כרומגן, שאיתו עבדתי, מצוי בורג מיוחד לצורך חיבור ההארקה – המצוייד באום. יש לכרוך את חוט ההארקה סביב הבורג, ולהבריג את האום עד שייצמד לחוט ההארקה.

   אפשרות אחרת, המקובלת ע"י שיפוצניקים, היא ללפף את חוט ההארקה על אחד מששת הברגים של האוגן, ולהדקו בעזרת אום.

    22) סגירת המכסה.

   סגירת המכסה תיעשה ע"י הברגת שני הברגים המקבעים אותו לתחתית הדוד.

   גם כאן רצוי לגרז את הברגים לפני סגירתם. הברגים חשופים לפגעי מזג האויר, ועלולים להישחק ולהחליד עם הזמן. כל מי שעוסק בעבודות עשה-זאת-בעצמך יודע שאין דבר מרגיז יותר מבורג שראש ההברגה שלו נשחק, ואין אפשרות לסובב אותו בעזרת המברג.

   לפני הסגירה חשוב לוודא שכבל ההזנה עובר דרך המגרעת שבשולי המכסה.

   אפשר לדחות את שלב הכיסוי עד לאחר תום הבדיקה הסופית, ורק אחרי שנחה דעתנו שהכל תקין נחבר את המכסה (בתנאי, כמובן, שמזג האויר אינו גשום).

    23) חיבור החשמל.

   נחדש את זרם החשמל בבית, ונדליק את הדוד כדי לבדוק שהכל תקין.

   לפני הדלקת הדוד חשוב מאוד לוודא שהדוד התמלא במים, כאמור, שכן אם גוף החימום יעבוד "על ריק" הוא יישרף. לצורך הבדיקה נפתח את אחד מברזי המים החמים בבית, ונוודא זרימת מים.

המכסה מחובר לתחתית הדוד ותפקידו להגן על החמם.

המכסה מחובר לתחתית הדוד ותפקידו להגן על החמם.

חיבורי החשמל מכבל ההזנה לתחתית האוגן

חיבורי החשמל מכבל ההזנה לתחתית האוגן

כבל ההזנה מתחבר לטרמוסטט - וממנו החשמל מגיע לדוד

כבל ההזנה מתחבר לטרמוסטט – וממנו החשמל מגיע לדוד

חוט ההארקה (הצהוב) מתחבר מהטרמוסטט אל תחתית הדוד

חוט ההארקה (הצהוב) מתחבר מהטרמוסטט אל תחתית הדוד

יש לפתוח את ששת ברגי האוגן (פלאנג'). רצוי לעבוד עם ידית ראצ'ט, כדי להקל על העבודה. (בוקסה 14)

יש לפתוח את ששת ברגי האוגן (פלאנג').
רצוי לעבוד עם ידית ראצ'ט, כדי להקל על העבודה. (בוקסה 14)

לאחר שיחרור ברגי הפלאנג' ניתן לשלוף אותו ממקומו.  תחילה יישפכו המים מן הדוד, ואז תצא האבנית.

לאחר שיחרור ברגי הפלאנג' ניתן לשלוף אותו ממקומו.
תחילה יישפכו המים מן הדוד, ואז תצא האבנית.

עוד אבנית

עוד אבנית

איחסה - עוד אבנית

איחסה – עוד אבנית

הבלוג של יקיר אביב בקפה דהמארקר:
http://cafe.themarker.com/post/3033391/

המרגל שחזר מן הכפור

תגיות

, , ,

המרגל שחזר מן הכפור


"המרגל שחזר מן הכפור"
מאת: ג'ון לה קארה
הוצאה: זמורה-ביתן
מאנגלית: עדית זרטל
193 עמודים
שנת הוצאה במקור: 1963
שנת הוצאה בעברית: 1964, 1983, 2013

"אדם אינו יכול להיות כל הזמן שם לבד בכפור. אדם צריך לחזור מן הכפור…"<(ע' 19)

בהקדמה שכתב לה-קארה למהדורה החדשה שהופיעה בימים אלה במלאות 50 שנה לצאתו של הספר לאור (1963) תחת הכותרת "חמישים שנה אחרי" הוא מנסה בפעם המי-יודע-כמה להפריך את השמועות שנפוצו בדעת-הקהל העולמית עם צאתו, לפיהן מדובר בעלילה אותנטית. לחיזוק טענתו הוא מספר שכתב את הספר בגיל 30, עת שימש כסוכן זוטר (סוג של פקיד, לדבריו) של הביון הבריטי בבון, בירת גרמניה, ולפני שהוציא את כתב-היד הגיש אותו לאישור הממונים עליו. אם היה חשש בלבם שהוא מסגיר סודות מדינה, ברור שהיו מונעים את הוצאתו לאור, הוא כותב – ומסכם: עצם העובדה שהספר אושר על ידם מוכיחה שהם הסיקו שמדובר בבדיה.

מדוע ג'ון לה-קארה הוא אחד הסופרים האהובים עלי? כי הוא "גדול מהחיים", זה למה. וזה מה שמבדיל, לדעתי, בין גרפומן לבין סופר אמיתי: היכולת להיות גדול מהחיים. 99% מכותבי הספרים הם לקטני-מלים, כאלה שמצרפים מלה למלה, עד שיוצא להם מזה ספר. סופרים אמיתיים, לעומת זאת, יוצרים מהמלים יישות חדשה. ולה-קארה הוא אחד מהם.

"משני צדי הדלת היו תלויות תמונות של נערות ועל כל אחת מהן היתה מחוברת בסיכה רצועת נייר ועליה כתוב: 'לחברים בלבד. עיונים בטבע'" (עמוד 54)

הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את "המרגל שחזר מן הכפור" היתה אי-שם בשנות השבעים, אחרי שראיתי את הסרט שנעשה על פיו, בכיכובו של ריצ'רד ברטון. הסרט היה מייגע, מסובך, ובעיקר משעמם, ולמרבה האכזבה גם הספר היה כזה – מייגע ומסובך, עם שפע של פרטים קטנים אשר לא ידעתי אם הם רלוונטיים לעלילה או שאפשר לדלג עליהם – עד שבסוף נשברתי, ועזבתי את הקריאה באמצע. עכשיו, כשחזרתי אליו אחרי בערך 30 שנה, למרבה הפלא הקריאה היתה שוטפת וקולחת, והצלחתי להבין כמעט הכל. כנראה שעם הזמן אני נעשה יותר מפוקס ומסוקס.

חמישים שנה אחרי – האם "המרגל שחזר" עומד במבחן הזמן? בשתי מלים: לא ממש. בעוד שתי מלים: ממש לא. המלחמה הקרה נראית היום כמו משהו פרה-היסטורי, ובעיקר מטופש – שלא לומר ילדותי. על מה בעצם התקוטטו שם? על שתי תפיסות כלכליות שונות: קומניזם מול קפיטליזם. בסופו של דבר הקפיטליזם ניצח – לא בגלל שהוא צודק יותר, אלא בגלל שהוא מונע מאהבת האדם, מהערכתו כיוצר בוגר המסוגל לדאוג לעצמו – בעוד הקומוניזם נובע מדיכוי האדם, מהתייחסות אליו כאל בורג במכונה, כמי שאינו יודע מה טוב בשבילו.

הספר מספר את סיפורה של המלחמה הקרה כפי שהוא משתקף במאבק בין שתי רשתות ביון אויבות. מצד אחד רשת הביון הבריטית, המכונה "הככר" (משום שהמטה שלה שוכן בככר קיימברידג' בלונדון), אשר מייצגת את הגוש המערבי, הקפיטלסטי. מהצד השני מצויה רשת הביון המזרח-גרמנית, (המכונה בספר "אבטיילונג"), המייצגת את הגוש המזרחי-קומוניסטי.

העלילה, כמו כל דבר בצה"ל, נחלקת לשלושה חלקים. חלק ראשון: הסוכן החשאי הבריטי אלק לימאס חוזר ללונדון לאחר שהפעיל – ללא הצלחה – רשת סוכנים בגוש המזרחי. כל סוכניו נתפסו, והוצאו להורג. מי שאחראי ללכידתם של כל סוכני הרשת המערבית הוא סוכן מזרח-גרמני קשוח ואכזר בשם מונדט העומד בראש ה"אבטיילונג". עם שובו של לימאס מתקיימת פגישה בינו לבין "קונטרול" (כינויו של ראש הביון הבריטי), שהיא נקודת המוצא להמשך הפתלתל והסבוך של העלילה. משפט המפתח באותה שיחה נאמר מפי "קונטרול" לאחר שהוא שואל את לימאס האם הוא עייף מריגול. "כי אם עייפת," הוסיף קונטרול, "יהיה עלינו למצוא איזו דרך אחרת כדי לטפל במונדט. הרעיון שהגיתי יוצא דופן במקצת." (עמוד 20).

משפט זה ילווה מעתה ואילך את הקורא לאורך כל הספר, ויחזיק אותו במתח כשהוא תוהה האם תצלח המזימה "לטפל במונדט". עד שלקראת סוף הספר, ממש בעמודים האחרונים, יתברר לו ש"קונטרול" עבד בעיניים לא רק על המזרח-גרמנים, אלא גם, ובעיקר, עליו – על הקורא התמים עצמו. מייד לאחר אותה פגישה מתחיל לימאס להדרדר: הוא מפוטר מהשירות החשאי לאחר שנפוצו שמועות כי מעל בכספים, ומוצא את עצמו מובטל וחסר כל. הוא מחפש עבודה, ומוצא משרה כעוזר-ספרן בספריה עלובה, שם הוא מתאהב בעוזרת-ספרנית עלובה בשם ליז, ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים עלובה שמושתתת בעיקר על רגשי הרחמים של ליז העלובה כלפי לימאס העלוב. עד שיום אחד הוא מודיע לה שהכל נגמר ביניהם, ולמחרת הוא הולך למכולת ומכה את החנווני שסירב למכור לו בהקפה, וכתוצאה מכך נשפט ונידון למאסר.

החלק השני הוא סיפור עריקתו של לימאס למזרח, לאחר שחרורו מהכלא. סוכני שרות הביון המזרח גרמני מתפתים להאמין שלימאס הוא שבר-כלי ממורמר, ו"מפתים" אותו לערוק לצידם ולהסגיר את כל סודות הביון הבריטי תמורת בצע-כסף. לימאס נפגש עם סוכן בשם אש, שמעביר אותו לסוכן בשם קיור, שמעביר אותו לסוכן בשם פטרס, שמעביר אותו לסוכן בשם פידלר, שהוא אחד מסגניו של מונדט בשרות הביון המזרח-גרמני. בין כל ההעברות הללו מספיק לימאס להסגיר באוזני חוקריו את כל סודות הביון הידועים לו (וגם להם, מן-הסתם). הפגישה עם פידלר מתקיימת כבר בחלקה המזרחי של גרמניה. במהלך השיחות בין השניים מתקיים מעין משחק מוחות, שבסופו מצליח לימאס לשתול בפידלר את החשד שהבוס שלו, מונדט, הוא בעצם סוכן כפול העובד עבור הבריטים.

החלק השלישי הוא ה"משפט" שבו מאשים פידלר את מונדט בהיותו סוכן כפול העובד עבור הבריטים. המשפט מתנהל בפני ה"טריבונאל" שבראשו עומדת אשה, כאשר עד התביעה הראשי הוא לימאס. מהלך מפתיע מתרחש במהלכו כאשר ההגנה מזמנת אל דוכן העדים עדת-הגנה בלתי צפויה: ליז, המאהבת של לימאס מלונדון, שהובאה למזרח-גרמניה בדרכי עורמה, וחושפת בפני הטריבונל את סיפור אהבתם. עדותה גורמת לכך שה"קנוניה" של לימאס נחשפת, והקערה מתהפכת על פיה: הנאשם, מונדט, הופך למאשימו של התובע, פידלר.

לקראת הסוף מבריח מונדט את לימאס וליז אל החומה החוצצת בין שני חלקי ברלין, ואז מגלה לימאס את האמת המפתיעה והכואבת: (ספויילר כבר אמרתי?) מונדט הוא אכן סוכן כפול, העובד למען הבריטים, והמזימה נועדה מלכתחילה להפיל לא אותו כי אם את את פידלר.

מה שלה-קארה מבשל לנו כאן (בשם "קונטרול" הכל-יכול) זה תבשיל של הפוך-על-הפוך שנהיה הפוך-על-הפוך-על-הפוך, שמסתבך מאוחר יותר להפוך-על-הפוך-על-הפוך-על-הפוך, עד שבסוף הכל מתהפך. בקיצור, מלאכת מחשבת של תיאור עולם צללים אפל המורכב ממזימות מתוחכמות, בגידות שפלות, נאמנויות כפולות, תחבולות ערמומיות, והמון זיוני-שכל.

"את הדלת פתחה אשה חביבה, שמנמנה, שהביטה לעבר המכונית… היא הזכירה ללימאס דודה זקנה שלו שחבטה בו פעם על שביזבז חוט קשירה" (עמוד 61)

הגאונות של לה-קארה מתבטאת בראש ובראשונה באפרוריות של גיבוריו. רבי המרגלים שלו הם אנטי-גיבורים, לפעמים אפילו עלובי-חיים (כמו לימאס, גיבור הספר הזה). הספר יצא בתקופה בה איאן פלמינג הוציא את סדרת ג'יימס בונד, סוכן הוד-מלכותה השרמנטי, החתיך, המסתייע בגאדג'טים, הכובש בקריצה נערות שופעות-חזה ומשכיב אותן בזו אחר זו תוך שהוא לוגם ממרטיני מעורבב (או מנוער – מי זוכר ולמי אכפת?). לימאס הוא האנטי-תזה של ג'יימס בונד. פנסיונר אפור, חולני ומיוסר, המתגורר לבדו בדירה דלה ומעופשת. סוג של פקיד. סביר להניח שרוב סוכני הביון ברחבי העולם אכן דומים יותר ללימאס מאשר לבונד. שלא לדבר על כך שכיום בעידן שנות האלפיים סוכן הביון הטיפוסי הוא בכלל חנון-מחשבים ממושקף בוגר יחידה 8200 של אמ"ן.

עוד סממן שמייחד את לה-קארה הוא האנדרסטייטמנט. כה בריטי מצידו. דברים אינם נאמרים במפורש כי אם במרומז, בסאב-טקסט. הקורא אמור להיות אינטליגנטי מספיק כדי להבין את הרמזים שהסופר מפזר לו לאורך הספר פה ושם. הכל נורא מעודן. אפילו כשלימאס נאלץ להרוג חייל אויב הוא עושה את זה בעדינות, כמתנצל.

אז מה בכל זאת הפריע לי? שני דברים עיקריים. האחד הוא סצינת הטריבונל שתופסת את חלקו השלישי של הספר ובה מגיעה העלילה לשיאה. פידלר תובע את הבוס שלו, מונדט, למעין "משפט" חברים פנימי בו הוא מטיח בפניו שהוא סוכן כפול הפועל בשרות הצד השני. ברור ש"משפט" כזה אינו יכול להתרחש במציאות. ענייני מודיעין מטיבם מלובנים בחדרי-חדרים, בחשאיות גמורה, ובטח לא במשפט פומבי בנוכחותו של סוכן-עריק משרות הביון הנגדי, לימאס, וכאשר השופטת הינה יצור אלמוני שהקשר שלה לעולם הביון אינו ברור. האבסורד כאן זועק לשמיים. אמנם נכון שכאשר מתגלה סוכן מסויים שסרח, הוא מובא בסופו של דבר למשפט – אבל זה נעשה רק לאחר שהוא נחקר ממושכות, ולאחר שלבים רבים של בירורים, מעקבים וחקירות. גם דמותה של ה"שופטת" העומדת בראש הטריבונל לא ממש ברורה.

הדבר השני שמפריע לי הוא הרעיון המרכזי של הספר, שנחשף לקראת הסוף, לפיו ראש שרות הביון המזרח-גרמני, מונדט, היה בעצם סוכן-כפול שהופעל ע"י הביון הבריטי. בהחלט סביר שייתכנו מקרים כאלה. אבל נשאלת השאלה: מדוע איפשר שרות הביון הבריטי למונדט ללכוד את סוכניו ולהוציאם להורג? האם הביון הבריטי הפקיר את חיי אנשיו בתמורה לשמירת סיפור הכיסוי של מונדט? נאהה, לא הגיוני. אני מאמין שכל ארגון ביון – להוציא אולי את הארגונים האיסלמיסטיים – מקדש כערך ראשון במעלה את השמירה על חיי סוכניו. ארגון ביון אינו יכול להקריב את חיי אנשיו ולו למען המטרה הנעלה ביותר. הפקרת חיי סוכנים מנוגדת לדי-אן-איי של שרות הביון הבריטי (כשם שהיא מנוגדת לזה של הביון הישראלי).

נקודה מעניינת בספר היא דמותו של הסוכן סמיילי, שהוא אחת מדמויות-המשנה הנידחות בעלילה. כאן הוא מבליח לרגע קצר בלבד, כמי שמציע עזרה כלכלית לליז, המאהבת הנטושה, לאחר עריקתו של לימאס – ואז מתפוגג אל הערפל. אך בכמה מספריו הבאים של לה-קארה ("החפרפרת", למשל) הוא עומד לתפוס מקום מרכזי.

ציון: 9 (מתוך 10)

איטום טימטום

אחד הרעיונות ההזויים שנתקלתי בו בעולם השיפוצים הוא יריעות איטום מתחת לריצוף האמבטיה. קשה לי להבין איך הרעיון הזה נולד בכלל: האם מתוך סכלותם של השרברבים, או הקבלנים, או השיפוצניקים למיניהם (וכידוע בשביל להיות אחד כזה לא צריך אפילו תעודת בגרות) – או שמא מתמימותם של בעלי-הבתים, שלפעמים אפשר למכור להם כל מיני חארטות והם יקנו הכל.
יריעות איטום מתחת לריצוף חדר האמבטיה זאת חארטה מארץ החארטות.
הדבר דומה לאדם שנשברה לו יד, ובמקום ללכת לבית החולים כדי ששם יאחו את השבר – הוא לובש חולצה עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו שהיד שבורה.
בקיצור, טימטום.
טימטום ושמו איטום.

נזילת מים בחדר האמבטיה יכולה להיגרם בשל אחת משלוש הסיבות העיקריות הבאות:
א. תקלה במערכת המים הנכנסים.
ב. תקלה במערכת הניקוז (מי דלוחין).
ג. חילחול המים הנקווים על הרצפה מבעד לריצוף.
בכל אחד מהמקרים הנ"ל – יריעות איטום אינן הפתרון לבעיה.
בכל מקרה כזה מה שצריך זה לאתר את מקור התקלה, ולתקן אותה כמה שיותר מהר.
יריעות איטום מתחת לריצוף האמבטיה הן אפילו לא פתרון זמני – ובטח לא "פתרון אסתטי" – שכן נזילת מים אינה דבר זמני, שנפסק מעצמו. המים ימשיכו לנזול ולנזול, יצטברו על יריעת האיטום, וימשיכו להצטבר עוד ועוד, עד שבסופו של דבר יגלשו וימצאו את דרכם החוצה, אל הקירות, אל רצפת הבטון שמתחת ליריעה, ומשם לאן שלא יהיה. הרטיבות "תעקוף" את יריעת האיטום ותגרום להתפתחות עובש ופטריות, והעובש ילך ויתפשט, והפטריות יילכו ויתפשטו, והטיח יתפורר, והדבק שמחזיק את האריחים לקיר יתפורר, והאריחים ינשרו, והמים יחדרו לבטון ויגרמו לברזלי הקונסטרוקציה להיחלש עד להופעת קורוזיה, וכשמדובר בבית משותף המים יחלחלו אל תקרת השכן בקומה מתחת, וגם אצלו יופיעו סימני רטיבות, פטריות ועובש, והטייח יתפורר – וככל שהזמן יעבור הנזק רק יילך ויגדל.

לא האמנתי שמישהו מסוגל להגות רעיון כה מטומטם, עד שחבר סיפר לי שזה מה שהאינסטלטור שלו הציע לו לעשות במסגרת השיפוץ שהוא עושה בימים אלה בחדר האמבטיה שלו: להניח יריעות איטום לפני הנחת אריחי הריצוף.
אחר-כך נכנסתי לכמה פורומים של שיפוצים ברשת, וראיתי שגם שם יש אנשים שקוראים לעצמם בכל הרצינות אינסטלטורים, או קבלנים, או סתם שיפוצניקים – שמציעים בכל הרצינות להניח יריעות איטום על רצפת הבטון לפני ריצוף האמבטיה.

יריעת איטום מתחת לריצוף רק תעכב את גילוי הקטסטרופה, ובינתיים תגרום לה להיות יותר קטסטרופלית.

במקרה של חילחול המים העומדים על רצפת חדר האמבטיה, או המקלחת, לעתים הפתרון פשוט. יתכן שהדבר נובע מפגם ברובה האוטמת את המרווחים בין האריחים, או בסיליקון האוטם את חיבור האמבטיה לקיר, למשל. הרובה היא החומר המצוי בין האריחים ונועד לאטום אותם מרטיבות. לעתים הרובה נפגמת עם הזמן, והיא מתבקעת או מתפוררת. במקרה זה נוצר "חור" או "סדק" בין האריחים, על הרצפה או על הקיר. ואז, כאשר נוצרת רטיבות על הרצפה היא מחלחלת מתחת לריצוף, או מתחת לאריחי הקירוי. מה שצריך לעשות במקרה כזה, זה פשוט למרוח רובה חדשה ולסתום את הפירצה.
סיליקון באמבטיה משמש בדרך-כלל לאיטום מרווחי החיבור של מתקני הסניטציה – כגון כיור או אמבטיה – לקיר או לריצפה. אם הסיליקון הישן התקלף או נסדק עם הזמן – המים יחלחלו. מה שצריך לעשות זה לקלף את הסיליקון הישן, וליישם במקומו סיליקון חדש (רצוי סופר 7).

במקרה שמדובר במערכת המים הנכנסים, והאינסטלציה מבוססת על השחלה במתעלים – הבעיה ניתנת לפתרון די בקלות: מפרקים את הצינור הפגום בנקודת החיבור במרכזיה, וכן בנקודת היציאה (הברז), שולפים אותו מתוך המתעל, מכניסים במקומו צינור חדש, מחברים בשתי הנקודות – ושלום על ישראל.

במרבית המקרים האחרים אין מנוס, למרבה הצער, מפירוק ריצוף ו/או שבירת קיר.

בכל המקרים הללו, יריעת האיטום אינה פתרון. להיפך, היא יוצרת מעין "אמבטיה" מתחת לריצוף – אשר בבוא הזמן תעלה על גדותיה ותציף את כל השטח.

אם כן מדוע בכל זאת יש אינסטלטורים מפוקפקים המתעקשים להניח יריעות איטום מתחת לריצוף האמבטיה?
יתכן שההשראה לכך באה להם מתחום איטום הגגות והמרפסות, שם יש כביכול איזשהו צידוק להנחת יריעות איטום מתחת לריצוף – אם כי גם צידוק זה הינו מפוקפק למדי, מחופף ורעוע. כשמדובר בגשם אין לנו שליטה עליו. אנחנו לא יכולים "לתקן" את הגשם, או למנוע ממנו לרדת על המרפסת או על הגג. לפיכך, במקרה שהריצוף פגום, ומי הגשמים חודרים תחתיו, נותר לקוות שיריעות האיטום יעצרו את המים מלהמשיך לחלחל אל רצפת הבטון, ולהתפלל שבימים הקרובים יהיו כמה ימי שמש אשר יגרמו להתאדות המים שהצטברו על היריעה. אבל האמת היא שגם זה הסבר דחוק, ודי מטומטם, וגם כאן יריעת איטום אינה פתרון מקצועי. מה שבאמת צריך לעשות זה לתקן את הריצוף הפגום.

יריעות איטום מתחת לריצוף חדר האמבטיה הן רעיון חלמאי שנולד במוחם של בלתי מקצועיים – או בעלי מקצוע שרוצים "למרוח" את הלקוח התמים, שאינו מבין (ואינו אמור להבין) באינסטלציה. מצד שני, ליריעות איטום בגג או במרפסת יש לעתים הצדקה כפתרון לזמן קצר, לפעמים קצר מאוד. יש להדגיש כי גם כאן – כמו בנושא חדר האבמטיה – בכל מקרה של בעיה באיטום הפתרון היחיד לטווח הארוך הוא הרמת הריצוף הישן הפגום – וריצוף מחדש של כל השטח.

הצייד

תגיות

, , , , , ,

zaiad katan

"הצייד"
THE HUNTER
מאת ג'ון לסקוואה
הוצאת זמורה-ביתן
366 עמודים
2013

בסוף מתברר שהרוצח הוא האח של הבעל של החברה של האמא של הבלש.
אופס, ספוילר. לא נורא – בין כה וכה זה ספר מחורבן. ג'ון לסקואה הוא לא ממש סופר – הוא טכנוקרט שמכיר את המתכון לכתיבת ספרי בלשים, ומבשל את התבשיל לפי ההוראות.
אחת מדרישות המתכון היא, למשל, לפזר על התבשיל ערימה של חשודים, כמה שיותר, ושהחשוד העיקרי לעולם לא יהיה הפושע האמיתי. המתכון דורש גם שלקראת הסוף יצוץ איזה חשוד "חדש", שעד עכשיו איש לא חשד בו – והוא זה שיתברר כפושע האמיתי. עד לחשיפת הפושע האמיתי צריך לערבב כמה גופות שמוצאות את מותן בנסיבות מסתוריות, לבחוש היטב, ורצוי גם לתבל באיזו פרשייה רומנטית עסיסית, ככה, בשביל הגיוון, ובגלל שגם נשים קוראות ספרי מתח לפעמים.
לסקוואה הוא סוג של הרלן קובן לעניים. זאת לא מחמאה גדולה, כי קובן עצמו הוא סוג של בלדאצ'י לעניים, ובלדאצ'י הוא סוג של לי צ'יילד לעניים, וכן הלאה. המשותף לכל הכותבים הללו הוא שהם גרפומנים מהדור החדש של סופרי המתח, שמנסים – ללא הצלחה יתרה – להיכנס לנעליהם הגדולות של סופרי המתח הקלאסיים שגדלנו עליהם. כולם "מקצועיים", אלק. כולם מכירים את המלאכה, עובדים לפי השטאנץ. כל אחד מהם מוציא ספר בתדירות של פעם בשנה, לערך, וכולם מתפרנסים יפה מהכתיבה (אקא גרפומניה) שלהם.
מה שחסר לכל אחד מהגרפומנים הללו הוא זיק של כשרון ספרותי, שזה מה שהתברכו מתי-מעט סופרים אמיתיים בני זמננו כגון ג'ון גרישם (שהלך לעולמו לפני שבועיים) או סטיבן קינג, למשל.
אחד המאפיינים המשותפים לכל סופרי המתח השרלטנים בני הדור החדש הוא הצורך לבנות תעלומה סבוכה, גדולה מהחיים, נפתלת ומסתורית, מתוחכמת ואפלה – שבסופו של דבר, ב"מאני טיים", כשמגיע הרגע להסיר את המסך ולחשוף את הרקע, את המניע, ואת זהות הפושע, מתבררת כשלולית רדודה המותירה את הקורא אחוז השתוממות: "מה, זה כל הסיפור?"
כך גם המקרה של "הצייד": עלילה מפותלת, שמתמשכת על פני יותר מארבעים שנה – שמסתיימת בקול נפיחה חלושה.
ואייט האנט הוא בלש פרטי שגדל כילד מאומץ. אמו נרצחה זמן קצר אחרי לידתו, ואביו הואשם ברציחתה. האב הועמד למשפט (פעמיים) – אך זוכה. יום אחד מקבל הבלש הודעת סמס בזו הלשון:
"איך מתה אמא שלך?"
מכאן מתפתחת עלילה סבוכה, מפותלת ומזוגזגת, לעתים מופרכת, שמרחיקה לאחור אל שנות השבעים, אל פרשת המנהיג הרוחני ג'ים ג'ונס שגרם למאמיניו לבצע התאבדות המונית בה מצאו את מותם כאלף חסידים שוטים (ושותים – הם שתו משקה המכיל ציאניד).
cאחד הקטעים המופרכים בספר מתוארים חילופי סמסים עם השולח המסתורי. הבלש שואל שאלות, והאלמוני משיב תשובות מתחמקות. כל אותה עת מקיים הבלש קשר טלפוני עם חוקרת משטרה המנסה לאכן את מיקומו של המודיע. החוקרת ממבקשת מהאנט "למשוך" את השיחה, כדי לסגור על מיקום השיגור של הודעות הטקסט – במעין פראפרזה על סגנון השיחות הטלפוניות של פעם, שככל שהן התמשכו ניתן היה לאתר ביתר דיוק את מיקום המטלפן. הבעיה היא שהטכנולוגיה המודרנית לא עובדת ככה. הזמנים השתנו. כיום חוקר משטרה שיושב מול הציוד המתאים יכול לאכן את מיקומו של שולח הודעת טקסט כבר עם ההודעה הראשונה, ואין צורך במשיכת ה"דיאלוג", מה גם שאין כאן דיאלוג בכלל – אלא חילופי סמסים. בהמשך מתברר שהמודיע האלמוני משתמש בטלפונים חד-פעמיים ונוקט עוד אי-אלו תחבולות מתוחכמות של שימוש בכרטיסי סים כדי למנוע את גילויו – תחבולות שמתאימות לאנשי כנופייה ממולחים, או לפושעים ערמומיים, עד שבסוף הספר מתגלה שמדובר באשתו של הרוצח, אשה פשוטה שאין לה שום קשר לעולם הפשע. לא ממש ברור איך אחת כמוה היתה מסוגלת להתנהל בצורה כה מתוחכמת וחמקמקה – אבל מה זה משנה? לא תמיד צריך לספק פתרון הגיוני לתעלומות שהסופר בונה במהלך העלילה.
לזכותו של לסקוואה ייאמר שהוא יודע לנצל היטב את הכלים המקצועיים העומדים לרשותו. הרעיון עצמו, של בלש החוקר תעלומה הקשורה בעברו, נראה לי די מקורי (אם כי יכול להיות שהוא גנוב מאיפשהו), ויש בספר כמה קטעים נחמדים – אחד מהם אפילו מרגש, כאשר הבלש פוגש לראשונה את אביו הביולוגי, שברח למקסיקו והקים שם משפחה חדשה. המפגש הטעון בין השניים מתואר ביובש, מבלי שהסופר יגלוש למלכודות של רגשנות יתרה, ועל כך מגיע לו שאפו.
צרם לי הנסיון המאולץ להכניס קורט רומנטיקה לעלילה – כשם שתמיד צורמים לי נסיונות ש"נתפרים" ביד גסה לעלילו מתח מבלי שיהיו חלק אינטגרלי מממה. כנראה שזה מה שדורש ספר המתכונים שמונח אצל לסקוואה על השייש במטבח. התבשיל גולש מהסיר בשיחה שמנהל ואייט עם תמרה, מזכירתו הנאמנה שהפכה למאהבתו הנאמנה, אחרי הביקור אצל האב במקסיקו: "אני לא יודע מה קרה," אמר האנט עדיין בקול צרוד. "אני לא יכול להסביר את זה. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני מצטער, ושאם את רוצה לעזוב אותי עכשיו, אני לא אאשים אותך." (ע' 292). לקראת סוף הספר העיסה נעשית דביקה עד כדי סכנה להרעלת סוכר, ומזכירה את ז'אנר ספרות הנשים. לא שאני מתעב ספרות נשים – אבל היי, בעצם, למה להתחסד, אני בהחלט מתעב ספרות נשים. ואחד הדברים שמאפיין את הז'אנר הרדוד הזה הוא השימוש התכוף במלה הריקה "זה". מלה שנשים אוהבות להשתמש בה בכל פעם שאין להן ממש מה להגיד. משפט נשים אופייני: "כשהכרתי אותו חשבתי שזה יהיה זה, אבל התברר לי שזה קצת מזה וקצת מזה, בקיצור זה לא זה." ובדיוק כזה הוא המונולוג של תמרה לקראת סוף הספר: "אתה לא יכול לצפות שזה ייעלם בזמן הקרוב, ואולי אפילו בזמן הרחוק, וזה בסדר. אתה לא מבין את זה?… כל מה שאני רוצה באמת זה שתיתן לי להיות חלק מזה. להיות חלק ממך. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?" (ע' 356)

בקיצור, זה לא זה.

מומלץ למי שרוצה להעביר את הזמן בטיסה, או בישיבה בשירותים.
או בישיבה בשרותים תוך כדי טיסה.

ציון: 4 (מתוך 10)

איטום טימטום

תגיות

, , , ,


 

אחד הרעיונות ההזויים שנתקלתי בו בעולם השיפוצים הוא יריעות איטום מתחת לריצוף האמבטיה. קשה לי להבין איך הרעיון הזה נולד בכלל: האם מתוך סכלותם של השרברבים, או הקבלנים, או השיפוצניקים למיניהם (וכידוע בשביל להיות אחד כזה לא צריך אפילו תעודת בגרות) – או שמא מתמימותם של בעלי-הבתים, שלפעמים אפשר למכור להם כל מיני חארטות והם יקנו הכל.
יריעות איטום מתחת לריצוף חדר האמבטיה זאת חארטה מארץ החארטות.
הדבר דומה לאדם שנשברה לו יד, ובמקום ללכת לבית החולים כדי ששם יאחו את השבר – הוא לובש חולצה עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו שהיד שבורה.
בקיצור, טימטום.
טימטום ושמו איטום.

נזילת מים בחדר האמבטיה יכולה להיגרם בשל אחת משלוש הסיבות העיקריות הבאות:
א. תקלה במערכת המים הנכנסים.
ב. תקלה במערכת הניקוז (מי דלוחין).
ג. חילחול המים הנקווים על הרצפה מבעד לריצוף.
בכל אחד מהמקרים הנ"ל – יריעות איטום אינן הפתרון לבעיה.
בכל מקרה כזה מה שצריך זה לאתר את מקור התקלה, ולתקן אותה כמה שיותר מהר.
יריעות איטום מתחת לריצוף האמבטיה הן אפילו לא פתרון זמני – ובטח לא "פתרון אסתטי" – שכן נזילת מים אינה דבר זמני, שנפסק מעצמו. המים ימשיכו לנזול ולנזול, יצטברו על יריעת האיטום, וימשיכו להצטבר עוד ועוד, עד שבסופו של דבר יגלשו וימצאו את דרכם החוצה, אל הקירות, אל רצפת הבטון שמתחת ליריעה, ומשם לאן שלא יהיה. הרטיבות "תעקוף" את יריעת האיטום ותגרום להתפתחות עובש ופטריות, והעובש ילך ויתפשט, והפטריות יילכו ויתפשטו, והטיח יתפורר, והדבק שמחזיק את האריחים לקיר יתפורר, והאריחים ינשרו, והמים יחדרו לבטון ויגרמו לברזלי הקונסטרוקציה להיחלש עד להופעת קורוזיה, וכשמדובר בבית משותף המים יחלחלו אל תקרת השכן בקומה מתחת, וגם אצלו יופיעו סימני רטיבות, פטריות ועובש, והטייח יתפורר – וככל שהזמן יעבור הנזק רק יילך ויגדל.

לא האמנתי שמישהו מסוגל להגות רעיון כה מטומטם, עד שחבר סיפר לי שזה מה שהאינסטלטור שלו הציע לו לעשות במסגרת השיפוץ שהוא עושה בימים אלה בחדר האמבטיה שלו: להניח יריעות איטום לפני הנחת אריחי הריצוף.
אחר-כך נכנסתי לכמה פורומים של שיפוצים ברשת, וראיתי שגם שם יש אנשים שקוראים לעצמם בכל הרצינות אינסטלטורים, או קבלנים, או סתם שיפוצניקים – שמציעים בכל הרצינות להניח יריעות איטום על רצפת הבטון לפני ריצוף האמבטיה.

יריעת איטום מתחת לריצוף רק תעכב את גילוי הקטסטרופה, ובינתיים תגרום לה להיות יותר קטסטרופלית.

במקרה של חילחול המים העומדים על רצפת חדר האמבטיה, או המקלחת, לעתים הפתרון פשוט. יתכן שהדבר נובע מפגם ברובה האוטמת את המרווחים בין האריחים, או בסיליקון האוטם את חיבור האמבטיה לקיר, למשל. הרובה היא החומר המצוי בין האריחים ונועד לאטום אותם מרטיבות. לעתים הרובה נפגמת עם הזמן, והיא מתבקעת או מתפוררת. במקרה זה נוצר "חור" או "סדק" בין האריחים, על הרצפה או על הקיר. ואז, כאשר נוצרת רטיבות על הרצפה היא מחלחלת מתחת לריצוף, או מתחת לאריחי הקירוי. מה שצריך לעשות במקרה כזה, זה פשוט למרוח רובה חדשה ולסתום את הפירצה.
סיליקון באמבטיה משמש בדרך-כלל לאיטום מרווחי החיבור של מתקני הסניטציה – כגון כיור או אמבטיה – לקיר או לריצפה. אם הסיליקון הישן התקלף או נסדק עם הזמן – המים יחלחלו. מה שצריך לעשות זה לקלף את הסיליקון הישן, וליישם במקומו סיליקון חדש (רצוי סופר 7).

במקרה שמדובר במערכת המים הנכנסים, והאינסטלציה מבוססת על השחלה במתעלים – הבעיה ניתנת לפתרון די בקלות: מפרקים את הצינור הפגום בנקודת החיבור במרכזיה, וכן בנקודת היציאה (הברז), שולפים אותו מתוך המתעל, מכניסים במקומו צינור חדש, מחברים בשתי הנקודות – ושלום על ישראל.

במרבית המקרים האחרים אין מנוס, למרבה הצער, מפירוק ריצוף ו/או שבירת קיר.

בכל המקרים הללו, יריעת האיטום אינה פתרון. להיפך, היא יוצרת מעין "אמבטיה" מתחת לריצוף – אשר בבוא הזמן תעלה על גדותיה ותציף את כל השטח.

אם כן מדוע בכל זאת יש אינסטלטורים מפוקפקים המתעקשים להניח יריעות איטום מתחת לריצוף האמבטיה?
יתכן שההשראה לכך באה להם מתחום איטום הגגות והמרפסות, שם יש כביכול איזשהו צידוק להנחת יריעות איטום מתחת לריצוף – אם כי גם צידוק זה הינו  מפוקפק למדי, מחופף ורעוע. כשמדובר בגשם אין לנו שליטה עליו. אנחנו לא יכולים "לתקן" את הגשם, או למנוע ממנו לרדת על המרפסת או על הגג. לפיכך, במקרה שהריצוף פגום, ומי הגשמים חודרים תחתיו, נותר לקוות שיריעות האיטום יעצרו את המים מלהמשיך לחלחל אל רצפת הבטון, ולהתפלל שבימים הקרובים יהיו כמה ימי שמש אשר יגרמו להתאדות המים שהצטברו על היריעה. אבל האמת היא שגם זה הסבר דחוק, ודי מטומטם, וגם כאן יריעת איטום אינה פתרון מקצועי. מה שבאמת צריך לעשות זה לתקן את הריצוף הפגום.

יריעות איטום מתחת לריצוף חדר האמבטיה הן רעיון חלמאי שנולד במוחם של בלתי מקצועיים – או בעלי מקצוע שרוצים "למרוח" את הלקוח התמים, שאינו מבין (ואינו אמור להבין) באינסטלציה. מצד שני, ליריעות איטום בגג או במרפסת יש לעתים הצדקה כפתרון לזמן קצר, לפעמים קצר מאוד. יש להדגיש כי גם כאן – כמו בנושא חדר האבמטיה – בכל מקרה של בעיה באיטום הפתרון היחיד לטווח הארוך הוא הרמת הריצוף הישן הפגום – וריצוף מחדש של כל השטח.

   הנה דוגמא לאתר "מקצועי", עלק, בשם ITUM-NET, שבו אחד בשם ס.דניאל המציג עצמו כ"מומחה ויועץ בניה", עלק, מסביר תוך שימוש במלים "מקצועיות", עלק, מדוע צריך למרוח חומרי איטום "מקצועיים", עלק, מתחת לריצוף האמבטיה.